בסוף השירות הצבאי שלי הלכנו כמה חברים לטפס בקיר בספורטק בגני יהושע. לא נהנתי במיוחד והשתפנתי באמצע הקיר הגבוה, תוך כדי שאני דורשת באסרטיביות שיורידו אותי. כעבור חודשיים ניסינו שוב ברמת ישי והפעם נהנתי יותר. חשבתי לעצמי כמה מגניב זה יכול להיות לטפס על צוקים אמיתיים, אבל אני לעולם לא אגיע לזה. באותו רגע זה נראה לי כחלום בלתי מושג.
נסעתי לניו זילנד. גיליתי שבעיירה קסומה בשם ואנאקה אפשר לטפס על צוקים אמיתיים, שילמתי מחיר מופקע וזכיתי בחוויה אדירה. חזרתי לארץ והתחלתי לטפס בקרית אונו. תוך 3 חודשים ו3 אימונים כל שבוע למדתי להוביל והצלחתי לעשות מסלולים פשוטים יחסית. ועדין לא יכלתי לדמיין שכל כך מהר אמצא את עצמי על הצוקים המרהיבים של אי יווני זעיר.
על הטיול שמעתי מהאנשים שאני מטפסת איתם. סביר להניח שבחיים לא הייתי
מגיעה לרמה הזאת אם לא הייתי חלק מהקבוצה הנהדרת הזאת. הם מטפסים כבר כמה שנים, מי
יותר ומי פחות. בדרך כלל טיפסנו כולנו פעמיים בשבוע בחוג בקרית אונו ויצאנו לטפס
בשבתות על צוק קטן ליד בית שמש (נחל זנוח). הם תיכננו את הטיול הזה כבר כמה חודשים
וברגע האחרון הציעו לי להצטרף גם.
הטיול התחיל עקום. נחתנו בטורקיה וגילינו שהכבודה שלנו לא הגיעה. כעבור
יום וחצי של רביצה די מייאשת מול הבריכה במלון בבודרום התיקים הגיעו ונסענו
במעבורת לקוס ואחריה במעבורת נוספת לקלימנוס, יעדנו הסופי. קלימנוס הוא אי מדהים.
שעה במעבורת מקוס שוכנת פנינה קטנה, שהקבלן עשה בה עבודה נהדרת עם הצוקים. מאות
מטרים של סלע אנכי רצופים בעשרות אתרים ומאות מסלולים לכל גיל ולכל רמה. חוץ
מהסלעים והצוקים יש גם ים מדהים ואנשים נחמדים ביותר, יש אוירה יוונית אמיתית
וסופלקי טעים בטירוף.
באותו יום הלכנו לטפס. האתר שבחרנו נמצא על חצי אי קטן עם נוף עוצר נשימה לים. בחרתי מסלול, משהו יחסית קל להתחלה (5b) ובנחישות מוטלת בספק עליתי למעלה. כשביני לבין התחנה נותרו מטרים ספורים, נעצרתי. לא רציתי להמשיך כי הצעד הבא היה קשה. פחדתי להמשיך, התביישתי לרדת וידעתי שליפול אני עוד לא רוצה בטיול הזה. בסוף ירדתי. הטיול נפתח בתחושה כבדה של אכזבה. ואז מישהו אמר את מילת המפתח- טופרופ. חבל שקשור עליך מלמעלה ואין לך לאן ליפול. אז שמו לי חבל וטיפסתי על שני מסלולים יפהפיים ולא קלים בכלל. השני מבינהם עונה לשם Pillar of the sea, מסלול 30 מטר משגע של 6a+.
למחרת בבוקר הלכנו לבאר. אחד המאפיינים של האי הזה הוא שאין בו מים מתוקים בברזים. אלו הם מים מותפלים ויש להם טעם מלוח. זה סבבה לפסטה אבל די מגעיל לשתיה. יש משהו קסום במקום כל כך קטן, בו האנשים מצטיידים במים מהבאר כל כמה ימים. אומנם זה כבר לא הימים הטובים של החמורים והדליים, באנו עם מכונית ומילאנו ג'ריקן מברז אבל עדיין יש בזה משהו נחמד. אחרי ארוחת בוקר נהדרת מיהרנו לצאת לטפס, הפעם באתר בשם Archy המדהים ביופיו. ניסיתי להוביל ושוב נתקעתי מפחד. לקראת סוף המסלול בהיתי בצוק מעלי וידעתי שטכנית אני יכולה לעשות את זה, שזה לא כל כך קשה, אבל פחדתי ליפול. בסוף חבר שטיפס במסלול סמוך חיבר לי טופרופ ועליתי את זה כמו כלום. הרגשתי כמו מטומטמת, אבל מטומטמת משועשעת מאוד.
למחרת הגיעה גולת הכותרת של הטיול- המולטי פיץ'. טיפסנו על צוק של 150 מטר, חוויה עצומה שקשה לתאר במילים. הסיבה שקוראים לזה מולטי פיץ` היא שאי אפשר לטפס הכל בבת אחת כי החבלים לא ארוכים מספיק. מטפסים כל פעם כמה עשרות מטרים, עוצרים, מקימים תחנה, אוספים את החבלים ומטפסים הלאה. חלק מהמטפסים לא התלהבו מהמסלול כי הרמה שלו מאוד קלה - 5a כמעט כל הדרך למעלה, אבל אני נהנתי מאוד, כנראה כי הרמה שלי עוד לא מספיק גבוהה כדי לחלום על אתגריים טכניים. טיפסתי אחרונה (היינו קבוצה של 3 ומדריך), כך שיצא שכל פעם נשארתי לבד על התחנה. אני, המחשבות ונוף מדהים שנפרש מתחתיי. כשהייתי תלויה שם, מחוברת לצוק ברצועה, עשרות מטרים של אויר תחת רגליי, הרגשתי מדהים. הרגשתי שאני עושה משהו כל כך מיוחד ועצום, משהו שכל כך מעט אנשים יכולים להגיד שחוו, משהו שרק לפני שנה נראה לי כמו חלום רחוק ובלתי מושג. מסוג הדברים שרואים בטלוויזיה ולא חושבים שאנשים כמוני יכולים לעשות. תלוייה על סלע, מוקפת חבלים ורצועות, והרגשתי שברגע הזה אני אחד האנשים המאושרים בעולם .
למחרת היה עוד יום טיפוס באחד האתרים הפופולריים ביותר באי חצי יום בים ולילה בפאב. זהו פאב
מקומי בו כולם מכירים את כולם מהצוקים, וסבבי משקאות על הבית עוברים בפרקי זמן
קבועים. נזכרתי פתאום בסנט פטריק שחגגתי בניו זילנד,
במאונט קוק. באותו לילה הזוי שביליתי בפאב של מטפסי הרים. הבטתי מסביב והבנתי ששוב אני
בפאב מטפסים... אבל הפעם, מטפסים זה "אנחנו", לא "הם".
אחרי לילה גדוש אלכוהול קמנו מאוחר, אכלו הרבה וטיפסנו המון. הפחדים שלי היו במקומם הקבוע ולא טיפסתי הובלה בכלל. חשבתי שאחזור לארץ מובסת מהובלה, שאולי לא הייתי צריכה לבוא, שזה היה מוקדם מדי. בוקר טיפוס קצר שינה את הכל. זה היה הבוקר האחרון שלנו בקלימנוס, קמנו עם שחר ויצאנו לטפס עד הצהריים, לפני המעבורת חזרה. אבל בניגוד לכל הפעמים הקודמות אמרתי לעצמי, בעידודה של לירון, שהיום אני אתחיל ישר בהובלה ונראה מה יהיה. היו כמה קטעים לא נעימים של נפילות פוטנציאליות, אבל החלטתי שהיום זה היום האחרון ומותר לשבור איברים. בסוף היתה החלקה קטנה ולא משמעותית, וחלק מפחיד מאוד של 7 מטר בלי אגינה (זה אומר שבמקרה הגרוע אם נופלים, נופלים 15 מטר!). כשהגעתי אליו ידעתי שאין לי ברירה, ידעתי שאני יכולה לעשות את זה, הסתכלתי קדימה לעבר התחנה שמחכה לי בסוף וניסיתי לא לחשוב על המרחק הגדל ביני לבולט שתחתיי. הגעתי למעלה והייתי כל כך גאה בעצמי .
במעבורת חזרה לבודרום כתבתי את השורות האחרונות האלו: "למדתי המון,
חויתי דברים מדהימים, גיליתי שחלומות מתגשמים והתפללתי שזה רק פתיח למסעות רבים
וטובים שעוד יבואו".
בפועל טיפסתי עוד שנה בקיר בקרית אונו. אח"כ החיים השיגו אותי ועכשיו
זה רק בילוי סופ"ש פעם בכמה חודשים עם הילדים.
משמאל - דניאל, בן 7, לא משתפן באמצע הקיר הגבוה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה