סינגפור ואוסטרליה 2005

השנה 2020, יש קורונה ואנחנו לא טסים לשום מקום. 

זה נראה לי זמן מצויין להזכר במסע אחר.

הסיפור מתחיל בטרמינל החדש והנוצץ של נתב"ג בפברואר 2005. אני בת 21, חודש אחרי שחרור. המסע התחיל ברגל שמאל, בצ'ק-אין אמרו שתיק העלייה שלי למטוס גדול מדי. אחרי אריזה מחודשת הבעיה נפתרה, אך מרב חיפזון השארתי את הכסף בתיק הגדול שעשה את דרכו הארוכה לסינגפור בלעדיי. מאוד מודאגת ועל סף בכי (כי מה לעשות ביום הראשון של הטיול הייתי מאוד מאוד לחוצה בנוסף להיפראקטיבית) עליתי על הטיסה לאתונה. חיכינו וחיכינו עד שהמטוס התחיל לזוז, ושניה לפני שמנועי הסילון פרצו בשאגתם – אישה התעלפה. אחרי מים, רגליים, צוות עזרה ראשונה, מוניטור, בלאגן... האישה הוכרזה כבריאה ואנחנו הוכרזנו באיחור רשמי של שעה. מאתונה עלינו לטיסה לסינגפור. 11 שעות לא פשוטות שחלפו לאט. נחתנו בסינגפור, הכסף היה במקומו והגענו למלון, היו לנו 48 שעות בעיר התוססת הזאת לפני הטיסה לסידני. 

"אנחנו" אגב, זה אני וסבתא מאיה. כי סבתא מאיה היא הסבתא הכי מגניבה בעולם. וכשאני רציתי עזרה במימון הטיול והיא רצתה לבקר חבר טוב שלה שגר באוסטרליה הגענו לפתרון סימביוטי מושלם. היא פחדה לטוס חצי עולם לבד, אז היא הציעה לי להצטרף לטיסות בהתחלה ובסוף, בעוד שבאמצע אני יכולה לעשות מה שעושה לי טוב. ניו זילנד עשתה לי הרבה טוב.

כשהגענו למלון בסינגפור הייתה ביננו אי הבנה על מהות הג'ט לג. בעוד שאני הייתי משוכנעת שכרגע שתיים בלילה והאור בחוץ לא היה מצליח לשכנע אותי אחרת, סבתא רצתה לקרוע את העיר. כשהיה חמש בבוקר בזמן מירי יצאנו אל הלא נודע עם הרגשה קצת כבדה. זה נורא מוזר להיות פתאום בעיר ותרבות כל כך רחוקה ושונה מהבית. אין לך מושג מה לעשות, איך הדברים עובדים פה, אתה מרגיש נורא קטן וחסר אונים. אבל ה"לא נודע" התברר כעיר חביבה ביותר, ירוקה ונקייה מאוד. מה שכן, האקלים פה נורא. באמת נורא! אם מישהו אי פעם התלונן על הלחות בת"א, כל מה שצריך זה לחיות פה יומיים ות"א באוגוסט נראת כמו גן עדן קריר. טיילנו בפארקים, שטנו בנהר, עשינו קניות בצ'יינאטאון ובילינו באי הנופש סנטוזה.

 

כשנחתנו בסידני התמקמנו באכסנייה של מטיילים (כבר אמרנו שסבתא מאיה מגניבה נכון?) וישר נסענו לCircular Quay  דרך רובע  Rocksההיסטורי שהיה לאחד הרובעים הראשונים בסידני ובהחלט אחד המקומות האהובים עליי בעיר. אחרי הצילומים המסורתיים מול בניין האופרה לקחנו מעבורת לטיול על המים במפרץ, נופים מדהימים של העיר, הגשר, ובניין האופרה בשקיעה היו לנו לזיכרון ראשון מהמדינה הזאת.

בימים הבאים הלכנו ל - Darling Harborטיילת עמוסת בתי קפה, חנויות ומוזאונים. הלכנו לאקוואריום שהיה מעט מאכזב לפחות עבורי. עלינו לSydney Tower  המתנוסס לגובה המכובד של 300 מטרים מעל המפרץ. היינו בגן חיות, בגנים הבוטנים ובגלריה הלאומית. נסענו לחוף מנלי, שם אני עשיתי שיעור גלישת גלים כיפי וסבתא התנפלה על חנויות המזכרות. אחרי שעתיים של נפילות הצלחתי לעמוד על הגלשן חמש שניות שלמות! ואז נפלתי שוב.

עשינו טיול מאורגן להרים הכחולים. בדרך לקחו אותנו למושבת קנגרואים חביבה, משם נסענו שלושת האחיות: 3 עמודי סלע עצומים, ניצבים על צלע ההר. סבתא המשיכה באוטובוס ואני ירדתי עם החברה' הצעירים יותר במורד מאות מדרגות עד לתחתית העמק היפה הזה, למסלול הליכה קצר ויפיפה. 

 

בערב הלכתי לראות את "מלך האריות" בתיאטרון הקפיטול. היה מדהים והתבאסתי שלא התעקשתי שסבתא תבוא איתי גם. זאת הייתה פעם ראשונה שהייתי במחזמר בחו"ל ולא ידעתי למה לצפות. המסכות והתחפושות היו כל כך מיוחדות, את רואה את המסכה, ואת רואה גם את הפנים של השחקן מאחוריה, והדימיון שלך מחבר בינהם. התלהבתי מהאוירה, מהמסך הענק שכתובות אפריקניות אדומות שזורות עליו, התלהבתי מהתזמורת בבור ומהמתופפים שישבו בשני צידי הבמה. הכוריאוגרפיה היתה ערבול של מחול אפריקני, פולינזי, בלט קלאסי ומודרני – על הבמה, באויר מעליה ואפילו בין שורות הצופים. הכל היה שלם ועגול והתפאורה זזה בלי הרף. לשמחתי, כמה שנים אח"כ יצא לי לראות את המחזמר שוב בניו יורק. בתקווה שגם זו לא הפעם האחרונה. 

ביום האחרון בסידני חזרנו ל- ,Rocksנכנסתי לפאב סמוך שקולות זמר אירים פרצו ממנו בדציבלים שהרעידו את הרחוב. קניתי לי גינס והתחלתי לצלם את המקום הנחמד והלהקה הססגונית. האיש שניגן על הכינור בחר להסב את תשומת לב הצופים לבחורה עם המצלמה וביקש ממני לעלות לבמה. איכשהו מצאתי את עצמי על הבמה. אחרי הכרות פורמלית, מאיפה ומה אני, וגם משהו על הקונה מטטה, הכניסו לי טמבורין ליד וכך חוויה מדהימה נוספה לטיול. 

אחרי שבוע בסידני טסנו לאדלייד איפה שגר חבר של סבתא. המטוס לא היה יותר מאוטובוס עם כנפיים וכעבור שעה נחתנו בעיר הפרברית. אילו היה לי כלב, ג'יפון ו2.4 ילדים אולי הייתי מתאהבת בעיר, אך מכיוון שהיו לי רק שק"ש, תיק ענק וראש להרפתקאות מהר מאוד רציתי לעזוב [ממרומי 2020 כשיש לי חתול, רכב ליסינג ו-2 ילדים - לא הייתי מתאהבת בעיר גם עכשיו]. עיר של מיליון וחצי בני אדם שכולה פרבר אחד גדול. כל אחד חי לו בבית של קומה אחת, ובשטח של הגינה אפשר היה לבנות עוד 3 בתים ישראלים. אין דירות, אין כמעט בניינים מעל 10 קומות, וגם אלו בודדים ורק במרכז. 

לחבר של סבתא יש שני בנים בערך בגיל שלי, לא ראיתי אותם מאז שהיינו ילדים. הבכור לקח אותי לטיול בגבעות של אדלייד, רואים משם את כל העיר בלילה, מראה יפה. הייתי ממש לא בכושר, והיה קצת קשה לטפס עוד ועוד, אבל נחמד. כמה ימים מאוחר יותר פגשתי את הבן השני, מחכה לי בחצר, ליד האופנוע שלו. קסדה ביד ועוד אחת על האופנוע, לא צריך הרבה יותר מזה כדי לעשות אותי מאושרת. חוויה מטריפה של נסיעה במהירות על כבישי החוף של אוסטרליה. אחרי עוד כמה ימים רגועים באדלייד נפרדתי מסבתא ולקחתי אוטובוס לילה למלבורן.  

הגעתי למלבורן ב7 בבוקר, חושך עדיין שרר ברחובות העיר, ואני הרגשתי לגמרי לבד. חופשית. גיליתי שבעיר יש פסטיבל מים ענק לכבוד תחרות עולמית בקפיצה בסקי מים (אכן דבר גאוני לרחף לאורך 70 מטר מעל נהר היארה קשור בחבל לסירת מנוע!). מתקני שעשועים, סרטים תחת כיפת השמיים וקרנבל ענק וססגוני ליוו את היום.

אחרי ארוחת בוקר על גדת הנהר גיליתי את העיר. העיר בשיפוצים. פיגומים בכל מקום. במקום היופי המפרצי של סידני קיבלתי הרבה גברים בגיל העמידה עם וסטים כתומים. סכנה כאן בונים. עוד שנה תהיה מלבורן עיר יפיפיה, ובינתיים אפשר להנות מהחופים היפים של סנט קילדה. פרבר מלא אוירה.

ישבתי על אחד החופים האלה, קראתי ספר מצוין ואכלתי במבה שהברחתי לאוסטרליה מהארץ (תוך סיכון משמעותי). הרגע הפשוט הזה, משולב עם הידיעה שלמחרת אהיה על מטוס לניוזילנד, איפה שהירוק ירוק יותר מכל מה שאי פעם ראיתי עשה לי כל כך טוב. הייתי שמחה. השמחה שלי פינתה מקום למחשבות עצובות. דאגתי שלא יהיה לי מספיק כסף לכל הטיול הענק שהייתי רק בתחילתו, הייתי עייפה מהנסיעה בלילה, פחדתי מהלא נודע. לא ידעתי לאן אגיע ולאן לא אגיע ותהיתי אם היה נכון לצאת למסע הזה לבד. 

אחרי השקיעה חזרתי לפסטיבל המים שבאותו הזמן הגיע לשיא עוצמתו. נכנסתי לפארק לקולו המרעיש של שיר הפתיחה ממלך האריות. מצאתי לי פינה טובה על הדשא מול המסך וצפיתי ביצירת המופת של דיסני. זה היה רגע קסום בטיול, מתחת לכוכבים, מוקפת בהמון אנשים יחד איתי על הדשא.

אחרי שהסרט נגמר, נגמר איתו גם הקסם. חזרתי לתחנת הרכבת בה השארתי את התיק הגדול שלי בבוקר. שלושה שומרים בוסטים כתומים הודיעו לי שהתחנה סגורה. אני שחלמתי על "ליל מנוחה" על הרצפה בשדה התעופה כמעט בכיתי על חלומי המנופץ. במהירות השומרים דאגו שיפתחו לי את השער. הלוקרים של התיקים הם מכונה שעובדת 24 שעות, אבל עליהם כתוב במפורש שבכל בעיה יש מענה טלפוני רק בין 6-22. אני, עם ישראליות אופיינית אמרתי לעצמי בבוקר "יהיה בסדר". בערב הלוקר אמר לי – "לא בסדר, אני מקולקל". ואז בכיתי.

הרגשתי אומללה, חסרת אונים, הרגשתי שאם זה מה שקורה ביום הראשון בו עשיתי צעדים מהססים בארץ רחוקה לגמרי לבד, כל מה שיקרה מעכשיו לא יכול להיות טוב. ריחמתי על עצמי תוך כדי שאני מנסה להרדם על ספסל. השומרים במקום ריחמו עליי ונתנו לי לישון בחדר המנוחה שלהם. פחדתי שאני לא אתעורר, פחדתי שאני אאחר לטיסה שלי, פחדתי שהאיש של הלוקרים לא יגיע בזמן. בסוף הכל הסתדר. ב6:00 איש התחזוקה הגיע ופתח לי את הלוקר וכפיצוי על הלילה ההזוי זכיתי לנסיעה בגו קארט עם סירנות כל הדרך עד לתחנת האוטובוס שלי לשדה התעופה. אחרי טיסה מדהימה ביופיה הגעתי לניוזילנד. לבית של ג'וני ורונית, שהיה מקום עלייתם לרגל של הרבה ישראלים בימים הראושנים שלהם בארץ הענן הלבן בתחילות שנות האלפיים. כאן מתחיל הטיול שלי. הטיול האמיתי, הנופים המדהימים, האנשים המרגשים, היופי עוצר נשימה של מדינת האיים הקטנה הזאת, בקצה העולם, כל כך רחוק מדאגות היקום.