לקח לי שלושה טרמפים להגיע ממאונט קוק לואנאקה. טרמפים מוצלחים ביותר, אף אחד מהם לא דרש יותר מחמש דקות המתנה, הראשון עם ישראלים שפגשתי בקוק, אחריהם גרמנים עם טנדר פאנקי ביותר ובסוף זוג מבוגר מקסים שעשו סיבוב של חצי שעה בשבילי והודיעו שאם אי פעם אגיע לטוסון, אריזונה, יש לי איפה לישון.
בהתחלה קשה להתרגל לזה שאף פעם לא פורקים את התיק. עוברים ממקום למקום, ולמרות שאת מוקפת באנשים, אין לך עם מי לדבר, באמת לדבר. גיליתי שואנאקה היא עיירה קסומה והמקום עליו יש את הקונצנזוס הכי גדול בין טיילי ניו זילנד לדורותיהם. מקום מדהים על שפת אגם. השוטטות בעיר הביאה אותי בסופו של דבר לסינמה פרדיסו. מקום עליה לרגל לאלפי מטיילים, בית קולנוע קטנטן וביתי, מלא בספות, כורסאות ואפילו חיפושית צהובה. בית קולנוע של עיירה קטנה שהפך לאגדה, שם מוכרים את העוגיות הכי טעימות שאי פעם אכלתי. פגשתי שם לגמרי במקרה את תמיר ודורון. עם תמיר ביליתי שעות וימים ארוכים בצבא במגמת מפקדים בבה"ד 10 עוד כשזה היה בצריפין. קבענו שניפגש בניו זילנד (כדי לעשות את המילפורד, הסיפור המלא עוד יגיע), אבל הפגישה הפתאומית בואנאקה היתה הפתעה מדהימה - פשוט לפגוש אותו באמצע שומקום. אחרי חיבוקים דרמטיים והיכרות עם דורון שמטייל איתו, קבענו להיפגש למחרת ליום כיף משותף.
למחרת בבוקר אני, תמיר ודורון יצאנו לצעידה ברוב רוי. טיול יום מוצלח ביותר. המון מעברי מים ונופים מדהים. שני הבנים רצו בראש, מנוסי טרקים אחרי חודשיים בניו זילנד, הם טסו לסוף המסלול תוך כדי שאני נגררת מאחור קולטת ומעכלת את היופי העצום הזה. הטחבים, העצים, המפלים, המים, הקרחון... שניהם פיתחו אימרה שחזרה על עצמה בנימה הומוריסטית פעמים רבות כשטיילנו ביחד "ראיתי אלף כאלה" הם היו אומרים, על כל מפל, עץ וטחב. הם היו כבר רגילים לכל היופי הקסום זה שאני רק התחלתי לגלות. אחרי הטיול נסענו לפאזלינג וורלד. אולמות שונים מלאים בהולוגרמות, טעטועי ראייה שגורמים לך להיראות עקום, גדול, קטן או חסר פרופורציה לחלוטין. אפילו כמה חדרים שנטויים בצורה שהכל נראה הגיוני חוץ מהעובדה שאותה צועד עקום, כי החדר עקום, המים נראים כאילו הם זורמים למעלה, ואם תקפוץ תיפול הצידה. חוויה משעשעת. יצאנו החוצה והתרוצצנו כמו ילדים קטנים במבוך העץ הגדול, רצים בשמחה בין מגדל למגדל, על גשרים ותחתם. באותו ערב ראינו את "דרום אמריקה באופנוע" בסינמה פרדיסו. למחרת הבנים עזבו ולי היה קצת עצוב. אז הלכתי לטפס על צוקים בקבוצה מאורגנת. פעם ראשונה שטיפסתי על צוק אמיתי, והבנתי שזה משהו שאני אעשה גם בארץ.
באכסניה פגשתי את נועם והחלטנו לעשות ביחד את טרק הגלספי פאס.
אחרי השעה הראשונה ומלאת חוויות הנהר הגיעו עוד 8 שעות של הליכה. השעות
הראשונות היו מדהימות! שביל קטנטן ביער מלא טחב גרם לנו להרגיש שפיה תצוץ מולנו כל
רגע. מרבד ירוק אינסופי כיסה כל פיסה של אדמה, עץ או סלע משני צידי השביל
המתפתל, וכשחשבת שהעולם לא יכול להיות יפה יותר, היער נפתח לאחו ענק ויפיפה, חבוי
בין ההרים הירוקים. עמדנו כמו שני גמדים והבטנו במפלים שאספו באיטיות את מי הקרחונים מההרים שמעלינו.
ואז הגיע החצי השני... הגענו פתאום למקום בו השביל נגמר. פשוט נגמר
ולפנינו היו כמאה מטרים של צלע הר חשופה, צלקת למפולת בוץ שקרתה לא מזמן. בצידו השני של המדרון ראינו שלט כתום קטן ותמים, סימון השבילים הניו זילנדי
שהודיע לנו שאת זה אנחנו צריכים לעבור. בזהירות, צעד אחרי צעד, הלכנו לרוחב המדרון, כשכל צעד גרם למפולת
קטנה ופרטית משלנו, ואני רק הייתי שמחה שאני לא צריכה לעשות את זה לבד. לקח לנו רבע שעה לעבור מאה מטר. המשך הדרך הייתה בעלייה ארוכה וחסרת רחמים בגשם ניו זילנדי טיפוסי שלא מוותר. אחרי יום של
כמעט 10 שעות, עייפים, רעבים וקפואים ראינו פתאום את הבקתה שלנו, מעלה עשן בצד
השני של העמק, מוקפת הרים מושלגים.
למחרת לירון, ישראלי נוסף שפגשנו בבקתה, הצטרף לאחוות הטרק שלנו ובילינו
את הבוקר בשיטוט בביצות. הלכנו לאיבוד. כן כן, כמו כל ישראלי שמגיע לניו-זילנד גם
אנחנו מצאנו דרך ללכת לאיבוד בטרק מסומן לתפארת. אחרי שעה ראינו בזווית העין את
משולש הDOC הנכסף ומצאנו את הדרך
החוצה. אחרי יום מלא הליכה בבוש, אחו והרים הגענו לבקתה שלא יכלה לבחור לה מיקום
מושלם יותר, בקצה הדשא הצהוב, בצל ההרים הירוקים לצד נהר בצבע תכלת יפיפה. גילינו
בריכה של מפל סמוך לבקתה, קפצנו למים הצלולים, הקפואים, מתקשים לנשום מרב התרגשות
וקור.
חזרנו, התייבשנו, שתינו תה בצל ההרים, נלחמו בגבורה בסנד פלייס העיקשים, הדבר היחיד שעומד בין ניו זילנד
והגדרתה כגן עדן. יצור קטנטן ושחור הניזון מדם אנושי, תוקף בשעות היום וישן
בלילות. בגלספי מצב הסנד פלייס קשה ביותר, הם תוקפים בנחילים שחורים וגורמים לך
לאכול ארוחות תוך כדי תנועה ולהתגרד כל הלילה. הזבובים זה הדבר היחידי שרע
בגלספי, חוץ מזה, הוא מושלם. פשוט מושלם.
בבקתה פגשנו חבורת קיווים מבוגרים שמטיילים הרבה, הם המליצו לנו על מקומות לטייל וסיפרו על מקומות שהיו בהם. עם רדת השמש נעלמו נחילי האויב ואני ישבתי בחוץ, על מרפסת הבקתה. הפשטות שבטרקים תמיד עושה לי הרבה טוב. הידיעה שכשאת קמה בבוקר את לא צריך לדאוג מחיי היומיום אלה רק לחשוב על מספר הקילומטרים שעומדים ביני לבין הבקתה הבאה, איך לעשות צעד ועוד צעד בנוף יפיפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה