"לו הייתם לוקחים את נורבגיה כולה, לוחצים אותה קצת, מנערים מתוכה את כל אילי הקורא ואילי הצפון, מטיחים אותה עשרת אלפים מייל מסביב לעולם וממלאים אותה בציפורים, הייתם מבזבזים את זמנכם – פשוט נראה שמישהו הקדים אותכם.
פיורדלנד, חבל ארץ הררי עצום בגודלו המשתרע בפינה הדרום-מערבית של האי הדרומי שבניו זילנד, הוא אחת מפיסות האדמה המדהימות ביותר במעשה הבריאה, והדחף הראשון שאוחז בהלך העומד בראש צוק ומשקיף על כל זה הוא לפרוץ במחיאות כפיים סוערות.
זה נהדר, ממלא יריעת כבוד. האדמה מעוקלת ומקופלת ושבורה בקנה מידה שגורם למוח לרעוד ולשיר בגולגולת תוך שהוא מנסה להבין מה ניבט מולו. הרים ועננים מגובבים זה על זה, נהרות קרח אדירים מפצחים את דרכם מילימטר אחרי מילימטר לאורך גאיות צרים, אשדים רועמים שיורדים אל עמקים ירוקים, והכל כה נוצץ ובוהק באורה הצלול להפליא של ניו זילנד עד שלעיניים הרגילות לתאורה הקודרת יותר שברוב ארצות המערב נראה הנוף חד וחי מכדי להיות אמיתי.
דגלאס אדמס.
"הזדמנות אחרונה לראות"
את טרק המילפורד תכננו לעשות ביחד אני תמיר ודורון. היינו צריכים להזמין מקומות ארבעה חודשים מראש לטרק שזכה לכינוי "ההליכה היפה בעולם". הגענו ערב קודם לאכסנייה בטה אנו דאונס, אני ותמיר נסענו במהירות לסוף המסלול כדי להשאיר שם את האוטו שיחכה לנו 4 ימים עד שנגיע לשם ברגל ותפסנו טרמפ חזרה עם זוג יהודים אמריקאים. תמיר בילה את הנסיעה בהסבר מפורט על גסיסת הקיבוצים בארץ, דבר שהעציב רבות את הנהג שהתנדב בקיבוץ בשנות ה70. הנסיעה עברה במהירות ובילינו את הערב שלושתנו לבד באכסניה של טה אנו דאונס, עם סנוקר חופשי וטרמפולינה בחצר.
בראשון לאפריל 2005 התחלנו את טרק המילפורד. היום עצמו הוא מאוד קצר, רק נסיעה של שעה במעבורת לתחילת הטרק והליכה של שעה וחצי עד לבקתה הראשונה. בילינו את שארית אחר הצהריים בקריאה, כתיבה ונסיונות שווא לבצע רצח עם בזבובי החול התורדניים. לקראת השעה שבע כולם התחילו לבשל, ריחות גורמה של מרקים נמסים ומנות חמות מילאו את חלל הבקתה ואנחנו מצאנו אנשים שמחים ביותר לבלות איתם את הערב. אחרי האוכל הגיעה שעת השתיה. 9 ליטר יין משקית מצאו את דרכם לבקשתה והחגיגות היו בעיצומן. אחד הדברים הנחמדים בטיול זה ללמוד משחקי שתיה חדשים ואחר כך לנסות לשחק אותם עם אנשים בריטים.
זחלנו באמצע הלילה לבקתה (במילפורד ביקתת ה"סלון" היא נפרדת מביקתות ה"שינה" ואולי טוב שכך לאלו שבחרו בשינה באותו לילה). עשינו לא מעט רעש, וצעקת SHUT UP”" פילחה את האויר. חשבנו שזה האוסטרלי המצחיק שבילה איתנו הערב צועק לעברנו מהצד השני של הבקתה והתגללנו מצחוק. בדיעבד היה זה יפני כועס שהפרענו לו לישון. לא הצלחתי להרדם עד 3, אז נישברתי ושתיתי קרוב ליטר מים, שכנראה הצילו אותי מהנג אובר נוראי בבוקר למחרת.
למחרת קמתי מוקדם לקול רשרוש עדין של שקיות פלסטיק. פרשתי לבקתת "הסלון" לקרוא בעוד שדורון ותמיר נשארו במיטות, מנסים להתנער מקורי ההנג אובר. היום השני באמת היה יום יפה. שמיים כחולים עטפו פיסת גן עדן מופלאה. שבילי יער התחלפו בשדות פתוחים, וצלקות ממפלות העבר כיסו את הצוקים האדירים.
יצאנו מאוחר והלכנו לאט. גררנו את עצמינו ובהפסקת צהריים התחילה להתפתח לי מיגרנה. הגענו אחרונים לבקתה השניה, זרקנו את הדברים ועלינו למקינון פאס. זה חלק מההליכה של היום השלישי אבל מאוד מומלץ לעשות את העליה הזאת גם ביום השני אם היום יפה, כי מי יודע איזה מזג אויר יתפוס אתכם למחרת, ואתם עלולים להפסיד את אחד הנופים היפים בפיורדלנד.
אחרי עליה לא מאוד קשה, הגענו לפאס. תמונה פנורמית שלא מתקרבת לשום דבר שאי פעם ראיתי נפרסה תחת רגלינו. עמדנו על מעבר הרים בגובה של יותר מ 1000 מטר ותחתינו נפרש עמק ענק, מוקף הרים מכל עבר, צוקים ירוקים לגמרי, עם קצת שלג בפסגות. הכל נראה כל כך עצום וגדול עד שלעין אנושית קשה לקלוט את מידותיו האמיתיות של מה שנגלה לפניה. למקום קוראים "the 12 second drop" כי כל מה שנופל משם יפול במשך 12 שניות עד שינחת על רצפת העמק, רחוק רחוק למטה.
היום השלישי היה מדהים ומלא חוויות. בבוקר נוכחנו שהעליה ערב קודם היתה אחד הרעיונות המוצלחים בטיול. עד שהגענו לפאס, הנוף הכי יפה בפיורדלנד התחלף במרק לבן וסמיך. לא יכולתי לראות מטר קדימה, אבל הרגשתי בתוך חלום. ישבנו שעה בשלטר למעלה בקתווה שיתבהר, שתינו תה ושיחקנו קלפים. אחרי שעה מזג האוויר רק החמיר, רוחות עזות וקרות ליוו אותנו במורד ההר, עד שיצאנו מהעננים העבים וגילינו את היופי המדהים של העמק. שביל ליד נהר מקושט במחרוזת מפלים אינסופית.
בהמשך הגענו לאחת הפנינות של הטיול. ה- Southerland Falls - שלוש מדרגות שמרכיבות מפל בגובה 580 מטר, המפל הגבוה בניו זילנד. כמויות אדירות של מים מכות בעוצמה ברצפת האבן בתחתית הבריכה. הלכנו בשביל מאחורי המפל, היה קר מאוד, רטוב מאוד, ומיוחד בצורה מדהימה.
ואז... כשחשבנו שאין יותר יפה מזה הגיע היום האחרון. היום הרביעי של המילפורד היה חוויה שאני לא אשכח אף פעם. בפיורדלנד יורד בממוצע 8 מטר גשם בשנה. באותו יום ירדו 300 מ"מ גשם ב12 שעות. התעוררנו למשמע הגשם החזק דופק בעוצמה על גג הבקתה, יצאנו החוצה וראינו שהצוקים האדירים שהקיפו אותנו בערב, הפכו במהלך הלילה למאות מפלים . אחרי התארגנות זריזה יצאנו לדרך, השביל הפך לנחל שהגיע עד לברכיים. הלכנו במהירות כי הזהירו אותנו שאם לא נחצה נקודה מסוימת אנחנו עלולים להתקע, ולהזדקק לחילוץ מוסק. יצאנו מהבוש לגשר עץ מעל נחל קטן, גועש ועצבני. הפתח הפתאומי איפשר לנו לראות את המפלים זורמים ממצוקי הפיורד, לא חשבתי להוציא את המצלמה כי המים היו הורגים אותה, הגשם ירד בדליים, באמת בדליים. אבל עמדתי שם כמה שניות וניסיתי בכל כוחי לצרוב את התמונה לתוך הזיכרון. לגרום לעצמי לזכור גם היום, אחרי 15 שנה, איך המראה המדהים הזה השפיע עליי. אני חושבת שתמיר אמר את זה הכי טוב: "בחיים לא הייתי יכול לדמיין משהו כזה" וזה נראה לי התיאור הכי טוב של החוויה שעברה עלינו באותו יום. התמונות המעטות שצילמנו לא באמת יכולות להעביר את מה שהלך שם. אחרי 33 מייל עברנו את עמוד המדידה האחרון שסימל את הסוף. עמדתי במילפורד סאונד, מביטה בצוקים המדהימים של הפיורד, אחרי ארבעה ימים של הליכה משגעת, רטובה עד העצמות, רועדת מקור, מלאת עקיצות של סנד פלייס, רעבה בטירוף, וברגע ההוא התחוור לי סופית שהחיים שלי נפלאים.
הרבה אנשים יוצאים מהטרק הזה מאוכזבים כי היה להם עננים, או היה להם אנשים משעממים איתם בבקתות, כי ירד עליהם גשם כל ה4 ימים, או לא ירד בכלל והם פספסו את הפלא הקסום שבלראות את קירות הפיורד הופכים למפלים אדירים. אנחנו זכינו בכל אלו, פשוט כי התחלנו ביום הנכון. הראשון באפריל.
אחרי הטרק נשארנו עוד יום בעיירה, עשינו את השייט בסאונד שהיה יפה ומרשים ואת הדרך חזרה עשינו לאט, עם הרבה עצירות וטיולים בדרך היפה הזאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה