אחרי הטרק המדהים בגלספי הגיע הזמן לבלות קצת בעיר. סוף השבוע של הפסחא התקרב בצעדי ענק ותחזית מזג האויר נראתה רע. רע אפילו במונחים ניו זילנדים. כך מצאתי את עצמי בפאתי ואנאקה, עם תרמיל על הגב, אצבע בחוץ ותקווה בלב, מחכה לטרמפ. הטרמפ הראשון היה
טנדר עמוס בנים בעלי חזות מפחידה, שאחד מהם קילף תפוח עם האולר שבידו. כשהם שאלו
אותי לאן מועדות פניי היה בי דחף אז להגיד אוקלנד ולקוות לטוב (אוקלנד נמצאת באי
השני), אבל התברר שגם בלי פתרונות פרנואידים הם נסעו לכיוון ההפוך משלי, ואני
המשכתי לחכות טמפ שפוי יותר. עד מהרה עצר לו הטרמפ המיוחל: ג'יפ של דיג שחצה את כל ניו
זילנד, ממקום הדיג שלו בהוקיטיקה ועד לביתו ליד ריי ג'נקטיון. הדיג התברר להיות אדם אדיב ומקסים, והוא העביר את השעות
הארוכות של הנסיעה בסיפורים הזוים ומעניינים על המקומות שעברנו. ביניהם סכר ענק
שהרים את כל כלכלת ניו זילנד לפני כמה שנים. הוא סיפר שהוא בילה שנה באנטרקטיקה,
(דבר מאוד לא פשוט שחושבים שחצי מזה היה בחושך מוחלט) והיום הוא נהנה מדיג
בניו זילנד.
אחרי 3 שעות נפרדנו לשלום, ואני הכרתי צומת חדשה ותקווה נוספת לעתיד
מבטיח. העתיד לא איחר לקיים את הבטחתו וג'יפ הרבה יותר יפה ונקי עם איש עסקים
לקח אותי כל הדרך עד פתח האכסניה שלי בדנדין.
כבונוס, בזמן הנסיעה המשותפת שלנו קיבלתי קורס מזורז בעסקים מאיש שהרוויח מלא כסף כי עלה על גל הנדל"ן של ואנאקה לפני כמה שנים.
בבוקר הראשון בדנדין התעוררתי כשקולות סערה משתוללים בחוץ. הלכתי לטייל. הסתובבתי ברחבי העיר בבוקר הגשום, בין הרחובים והפארקים היפים של העיר האוניברסיטאית הזאת. בפארק שליד האוניברסיטה מקהלה פצחה בשירים לכבוד הפסחא ואפילו הצליחו לדחוף לי
שירון ליד לפני שאוכל לסרב. בדרכי מהפארק מצאתי מקום מעולה לגלידת הוקי פוקי באחד הרחובות השוממים.
למחרת אני ויורן מדנמרק נסענו ביחד לפנינסולה. עלינו אט אט בין ענני
הערפל שירד על העיר, לתוך הגבעות שמעל הים הסוער והלכנו לראות כלבי ים ואלבטרוסים.
ציפורים עם מוטת כנפיים של שלוש מטרים דאו מעלינו, חוויה מרגשת. יש גם אתר מבקרים במקום עם הסברים ומיצגים נוספים. בערב חיכינו הרבה זמן כדי לראות פינגווין. היה קר וראינו פינגוין
אחד וכלב ים אחד. כדי לראות חיות צריך המון סבלנות, ליורן לא היתה סבלנות
להרפתקאות ולי לא היתה סבלנות ליורן, אז הפינגוין הבודד סיפק את היצר
הזואולגי שלי לבינתיים.
מדנדין החלטתי לעשות את הקטלינס, קטע כביש מרהיב באורך של כ200 ק"מ
בקצה הדרומי של ניו זילנד. מרחבים מדהימים של ירוק שהוא ירוק יותר ושמיים כחולים
שהכחול שלהם כחול יותר, ונקודות לבנות של כבשים מפוזרות עד האופק. החלטתי לעשות את
הקטלינס... בטרמפים.
אבל לפני הקטלינס ביליתי לילה בביתה של הייזל, אשת חיבורים מדהימה. חיבורים הוא ארגון של
משפחות ואנשים שרוצים לארח ישראלים. בד"כ הם נוצרים אדוקים שיש להם זיקה חזקה
לישראל ומסיבה לא ברורה מאמינים שזה רעיון טוב להכניס ישראלים קולניים לביתם.
למחרת בבוקר הייזל נתנה לי טרמפ לכביש הראשי דרומית לדנדין ואני שלפתי
אצבע אופטימית לכיוון המכוניות שטסו סביבי. והן באמת טסו! התחלתי לדאוג עד כמה זה
באמת ריאלי לטפוס טרמפ כשמכוניות חולפות על פני ב120 קמ"ש, אבל תוך דקות ספורות נעצר לידי אוטו ששום דבר לגביו לא היה סטנדרטי... שני
דלמטים התרוצצו במושב האחורי וענני עשן "צמחי" עפפו את ראשו של הנהג
הצעיר שהפך לשותפי למסע בשעתיים הקרובות. לבחור קראו כריסטופר ולדלמטים קראו
"ילד אורז" ביפנית ובאד. הבחור התברר כסוור מהעיירה באנף ומוזיקאי מתחיל, הוא לקח אותי לתחילת הקטלינס עם מוזיקה נהדרת כל הדרך.
אחרי חצי שעה של נידודים בחופים הקטנים של הקטלינס תפסתי טמפ עם זוג
קיווים עד לחור של ג'ק, שזה בעצם רק חור בסלע שמתמלא בשצף
קצף עם כל גל חדש שמגיע. הגעתי כשלא הייתה גאות אבל המראה היה בכל זאת מאוד מרשים.
ליד החור של ג'ק פגשתי את יאפ ויאסיקה, שהגיעו מעיירה קטנטנה בצפון הולנד, איפה
שהאנשים עדיין לובשים בגדים מסורתיים ולפני לא הרבה שנים הילדים שלהם התרוצצו
בקבקבים. הם הזמינו אותי להצטרף לקרוון שלהם וכך נסענו יחד מאטרקציה לאטרקציה
בכביש הדרומי היפיפה, ממפלים מרשימים ביותר לכאלו שקצת פחות: זרזיף קל שנקרא
בהומור "מפל הניאגרה". אחרי שביקרנו בקוריו ביי, עוד מקום יפיפה בו גלי ענק מתנפצים על הצוקים,
יאפ ויאסיקה עשו סיבוב של 30 ק"מ כדי לשים אותי בצומת מרכזית, ועל כך הודתי
להם מאוד. תוך 2 דקות הייתי בטרמפ לאינוורקרגיל, תחנה אחרונה ליום עמוס זה.
אינוורקרגיל היא עיר ישנונית ודי משעממת שביליתי בה ערב אחד ולא עשיתי בו כלום.
לבאנפ הגעתי בטרמפ עם איש זקן שמטייל לבד בניו זילנד בכיסא גלגלים (ואוטו כמובן) ומטרתו היחידה היתה זהה לשלי – תמונה תיירותית במיוחד ליד השלט של סוף העולם (או של הנקודה הכי דרומית בניו זילנד). היה גשם פלצות ככה שהתמונות יצאו לא משהו, אבל הטמפ היה מאוד נחמד.
נפרדנו לשלום בפניה לטה אנאו ואני
התחלתי לקוות לטוב, דבר שלא היה פשוט בגשם שנשפך עלי מהשמים. גיליתי בשלב מאוחר
יותר בטיול שרב המכוניות שנוסעות לקווינסטאון לא יעברו בצומת האבודה שעמדתי בה,
אלא יסעו בדרך עוקפת, למזלי לא ידעתי את זה בזמנו, והאצבע המורמת הרטובה שלי
הפגינה שמחה כללית ואושר הזוי מהמצב שנקלעתי אליו. אחרי רבע שעה המזל האיר לי פנים
וואן מלא בילדים ניו זילנדים בני 16 נעמד לידי. בנות שיכורות פרצו בצהלות
שמחה "YAY! Our first hitch hiker" ואני נדחסתי לאוטו שהיה מלא עד אפס מקום בנערים, בירות
ושירים ישנים שהחזירו אותי לימי התיכון העליזים שלי. הנסיעה על גדת האגם של
קווינסטאון הייתה ארוכה ויפיפיה, הבירה זרמה כמו מים וגיליתי כי הילדים בעצם ברחו
מביתם באינוורקרגיל לכבוד חופשת הפסחא, דבר שאני יכולה בהחלט להבין אחרי שביליתי
יום באינוורקרגיל, בירת השיעמום.
הגעתי לקווינסטאון ונפרדתי מהילדים השמחים, זרקתי את הפקלאות באכסניה
שמצאתי והלכתי לחקור את ה"עיר". עיר שהיתה פעם עיירה קטנה ומנומנמת עד שהגיע איש
שאמר בואו נזרוק אנשים מגשרים -
קווינסטאון היא המקום הראשון בו בוצע באנג'י באופן מסחרי לקהל הרחב ואחרי הבאנג'י
הגיעו לעיירה סירות המנוע, מצנחי הרחיפה, צניחה חופשית, קניונינג, ראפטינג,
מזחלות, גלשני נהרות, וכל אטרקציה אדרנלינית אחרת שיכולה לעלות לכם בראש.בדרך חזרה למטה המצאתי ספורט אתגרי חדש: ריצה במורד גבעה תלולה. הכי מהר
שאפשר. העלייה שלקחה כמעט שעה הצתמצמה ל20 דקות בדרך חזרה. זה היה טיפשי כי ברגע
זה נפתחה בחגיגיות סאגת הברכיים שלי שנמשכה לאורך כל הטיול...
למחרת נהנתי מספורט אתגרי שקיים במציאות והלכתי לעשות קניונינג. נסענו בטנדר לנהר מרוחק, שמנו שתי
חליפות צלילה, רתמה, קסדה, וסט הצלה וקופצים לנהר של שש מעלות צלסיוס בלי סירה או קאייק. עושים בדרך אומגה וסנפלינג, מתגלשים על סלעים חלקים - פארק מים אדיר ומשוגע בטבע. את אחד המפלים האחרונים אפשר היה לרדת בדרך הסימפליסטית
ביותר – לקפוץ. שש מטרים מעל לבריכה מלאת קצף לבן עמדנו אני והמדריך, הוא הצביע על
נקודה שחורה של חצי מטר על חצי מטר שלתוכה הייתי צריכה לקפוץ. כל השאר זה סלעים,
הוא אמר... זרקתי את עצמי
קדימה. קטע מדהים, ואחד הדברים המטורפים שיצא לי לעשות.
למחרת הלכתי לקפוץ באנג'י. הרעיון נראה מאוד הגיוני ונחמד עד שנעמדתי שם על הקצה. היד שלי תפסה בחוזקה את המעקה, כשהרגליים שלי מתחילות לרעוד קצת תוך כדי שהן מוחזקות במגבת (!) שמחוברת לכבל שעשוי מרשת נימים של גומיות דקיקות (!). אז התחלתי לפחד באמת. הסתכלתי למטה למי הנהר שנראו כל כך קרובים וכל כך רחוקים בו זמנית, המדריך ספר 1,2,3... וקפצתי! אחרי שניה של נפילה הבנתי שאני עדין נופלת, שבריר שניה מאוחר יותר הידיים שלי פגעו במי הנהר הקפואים ומיד קפצתי חזרה לשניה של חוסר משקל.רגע מדהים בו הגוף משתלט על הנפש, האדרנלין ממלא כל נים ועורק ואת לא רואה ולא חושבת כלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה