את
היום הראשון בטרק הקפלר עשיתי לבד. שרתי לעצמי,
דיברתי עם עצמי ועשיתי
את העלייה ה"קשה" בשני שליש מהזמן שהיא אמורה לקחת. ללא ספק פיתחתי לי trail legs. שעה אחרי שהגעתי לבקתה אלכסנדרה הופיעה בפתח הדלת וצהלות שמחה מלאו את האוויר. נפגשנו במילפורד,
היא הייתה מהחבורה העליזה שדפקה איתנו את הראש בלילה הראשון. במקרה היא ואני התחלנו את
הקפלר באותו היום. אלכסנדרה
היא אמריקאית בת 20 שנמאס לה מארה"ב והצליחה לשכנע את ההורים שלה ששנת
לימודים בקולג' ניו זילנדי היא רעיון טוב (וזול) יותר.
היום השני התחיל בזריחה מדהימה. הבקתה שכנה על קו הרכס, קילומטר מעל העמק, נוף של ענן שוכב על אגם טה אנו. היום השני של הקפלר הוא חויה ייחודית במיוחד כי רב היום הולכים על קו הרכס. אגם אדיר מצד ימין, עמק קסום משמאל. אני ואלכסנדרה הלכנו לאט ועצרנו המון, אכלנו ארוחת צהריים ארוכה במיוחד ובינתיים השמיים התבהרו. ישבנו שם ובהינו בהרים כמעט כמו מדיטציה במקום כל כך מיוחד. נשכבתי אחורה בתוך הדשא האלפיני והייתי מאושרת. הגענו לבקתה השניה שם סיפר לנו השומר על תחרות ריצת טרק שמתרחשת כל שנה בה מאות אנשים עושים הטרק תוך כמה שעות (במקום כמה ימים). היה גם סיור לראות תולעים זוהרות בלילה. בלילה מלא כוכבים קשה להבדיל מתי התולעים נגמרת והכוכבים מתחילים.
באותו לילה שמענו קיווים, חיה מוזרה מאוד ואופיינית לניו זילנד בלבד. לפני כמה עשרות שנים זואולוגים ניבאו שהקיווי יעלם מהעולם עקב מיני טורפים פולשים. הניו זילנדים, שהם ללא ספק עם מודע סביבתית, החליטו שהם לוקחים את העניין כפרוייקט מדיני בעל חשיבות עליונה. שנים מאוחר יותר, אוכלוסיית הקיווים אומנם לא משגשגת אבל הם לא נכחדו למרות כל נבואות הזעם.
ביום האחרון אני ואלכס דפקנו "ריצה" וסגרנו 20 ק"מ ב4 שעות, ללא ספק הספק נאה. חוויתי עוד שרשרת טרמפים שנפרשה על 300 ק"מ וכללה הפעם זוג קיווים מזדקנים שאספו אותי עד לטה אנאו, סבתא מאורית שלא מאמינה במיקרוגלים ומלמדת את נכדיה טכניקות הישרדות, זוג גרמנים בואן מתפרק וזוג אוסטרלים ממלבורן. הגעתי לגלנורקי בכוחות אחרונים אחרי טרמפים רבים מידי, בזמן קצר מידי ועם תיק כבד מידי. אחרי טרק מעייף למדי וכל כך הרבה נסיעות לא נוחות הגעתי למסקנה שאחרי הרוטברן (הטרק הבא שתיכננתי לעשות) אני לא עוזבת את האיזור בלי אוטו! עד כמה שכל ענייני הטרמפים זה חוויה יוצאת דופן, בסוף מתעייפים ורוצים קצת נוחות. אבל כשהגעתי סוף סוף לגנלונרקי כל הדאגות התפזרו לבינתיים. שכבתי על מזח קטן על דלתת נהר הדארט, קראתי "100 שנים של בדידות", השמיים היו כחולים, השמש הייתה נעימה, וחשבתי על כל מה שעבר בחודש מאז שנחתתי על אדמת הענן הלבן הארוך.
למחרת התחלתי את הרוטברן. ביום הראשון גיליתי שיחד איתי עושים את הטרק את ילדי בית הספר היסודי של גלנורקי .איזה יופי לגדול במקום שטרק בין הרים מושלגים זה הטיול השנתי שלך ביסודי. מעניין מה עושים בתיכון. הבקתה הראשונה נמצאת במקום מדהים ומוקפת מפלים, ממנה ממשיכים גבוה בין צמחיה אלפינים עם נופים משתנים של הרים ועננים עד לבקתה השניה. ביום השלישי התלבטתי עם ללכת עוד יומיים כדי לחזור לגלנורקי (דרך טרק אחר, הגרינסטון) או לסיים באותו יום בצד הרחוק, ולקוות לטרמפים טובים. אחרי שלושה טרקים בעשרה ימים ברך ימין שלי זעקה "עד פה !אני פורשת!" וצלעתי את הקילומטרים האחרונים בירידה לכביש, הגרינסטון כבר לא יחכה לי.
הגעתי לכביש דרומית לעיירה מילפורד סאונד כשקילומטרים רבים מפרידים ביני לבין גלנורקי, שם השארתי את רב הציוד שלי כדי לא לסחוב אותו בטרק. אחרי המתנה של 40 דקות ו-15 מכוניות שלא עצרו לי - אחת עצרה. המכונית ה16 התגלתה כהצלחה מסחררת כשבתוכה זוג קיווים מבוגרים מקסימים שעוד נחזור אליהם באי הצפוני כשבאתי להתארח בביתם. כי כשתופסים טרמפים בניו זילנד יש מצב לתפוס גם מקום לינה, ארוחת ערב/בוקר/צהריים, הצעה לשיט בפיורד, בירות יין או ג'וינטים לפי גיל האוכלוסיה באוטו, ומגוון שירותים אחרים שהתושבים המדהימים של מדינה שלווה זאת יציעו לטרמפיסטים. אחרי שעתיים של נסיעה נפרדתי מווארן וג'ין והמשכתי במסכת הטרמפים עם זוג אנגלים, איש עסקים מעיירה קטנטנה ליד קווינסטאון, 3 גרמנים שדאגו לי לארוחת צהריים וזוג היפים צרפתים שנדמה היה כי גידלו את התבואה הירוקה שלהם בתוך הסוברו המתפרקת.
אחרי 400ק"מ ושש שעות ארוכות הגעתי לגלנורקי עייפה ומאושרת. גלנורקי היא עיירה בקצה הצפוני של אגם Wakatipu. בעיירה יש כמאה אנשים וכמאתיים סוסים. וכמה מסצנות הקרב המרשימות ביותר בטרילוגיית שר הטבעות צולמו שם. מאז שהייתי ילדה קטנה אהבתי סוסים. היו כמה חודשים שרכבתי בחוג ואח"כ ניסיתי לרכב פה ושם בצורה מזדמנת אבל זה תחביב יקר מידי. המדריכה שלנו סיפרה שהיא ושניים מהסוסים בקבוצה השתתפו בצילומים של סצנות הרכיבה בשר הטבעות. היא סיפרה שלסוסים ולרוכבים נעשו אודישנים שכללו לרכב בתוך יער תוך כדי שאנשי הפקה קופצים מאחורי איזה עץ בניסיון להפחיד את הסוס, דהירה בשורות ישרות ודהירה מטורפת בשדה פתוח הכי מהר שאפשר כשצריך לעצור בפתאומיות בסוף. רק חצי מהסוסים הגיעו לסוף, וחצי מאלו הגיעו בלי הרוכב. עוד פריט טריוויה מעניין הוא ש70% מהרוכבים המזוקנים שרואים בסרטים הם בעצם נשים בתחפושת.
חילקו אותנו לקבוצות לפי יכולת, נדחפתי לקבוצה שיודעת לרכב רק כדי לגלות שהבנות איתי בקבוצה באמת יודעות לרכב. ארבע נורווגיות שדהרו בצורה מטורפת ואני שרק ניסיתי לא ליפול. אבל היה אדיר. בישראל כמעט ואין מרחבים כאלה שאפשר ממש לדהור בהם. בדרך כלל זה דקה שתיים ועוצרים. אבל שם דהרנו ודהרנו בלי סוף. הרים מושלגים מהווים רקע קסום לרגעי האושר (והפחד) האלו. הגענו לנהר ופשוט חצינו אותו, הוא הגיע לי כמעט לברכיים ואני הייתי על סוס! אחרי שעתיים מדהימות חזרנו לחווה ואז הסוס שלי החליט להעמד על שתיים ולהפיל אותי בנונשלנטיות, שניה לפני שירדתי ממנו מצאתי את עצמי על הריצפה, עם פרסה מעליי. ההרפתקאה נגמרה בשטף אדרנלין וחיוך מבויש. כלום לא נשבר
אחרי הסוסים קיימתי את ההבטחה שלי לעצמי, מצאתי באינטרנט ישראלי שחיפש עם מי לשכור רכב ונפגשו בקווינסטאון. אחרי חודש ויותר משלושים טרמפים שנהנתי מהם בטירוף, בגאז' היה המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל!
אחרי שהות קצרצרה בקוויינסטאון עלינו צפונה, עצרנו לעוד יומיים בואנאקה שנשארה קסומה כמו תמיד, אכלתי הוקי פוקי, ראיתי עוד סרט בסינמה פרדיסו, התרגלתי לחיים "בזוגיות" עם שותף לטיול ותכננו את ההרפתקאות שלנו לחוף המערבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה