מואנאקה אני ואלון עלינו צפונה. עצרנו ב-Blue pools שהיה נחמד, ב-Hasst pass שהיה מיותר לאור נסיון הטרקים שכבר צברנו וב-Knights point שהיתה נקודת תצפית יפה. בערב הגענו ל-Mathison Lake, היה מעונן ולא ראינו בכלל את ההרים אבל הייתה שקיעה מרהיבה לכיוון השני.
למחרת הלכנו לסיור על קרחון פוקס. היה מקום רק בקבוצה של החצי יום והיה מגניב אבל קצת לא מספק. היה לנו מדריך חביב ומצחיק, הוא סיפר שהקרחון היה פעם הרבה יותר גדול והוא נמצא כעת בנסיגה מתמדת עד שיעלם בסופו של דבר. הגענו לקרח, שמנו קרמפונים ועלינו חצי שעה לאיזור עם קרח קצת פחות בוצי. הסתכלתי בקנאה על הקבוצה של מטפסי הקרח וחזרנו חזרה.
בערב הספקנו לחזור לצילומים חוזרים של אגם מטיסון, הפעם בלי עננים ועם צילומים אייקונים של הר הטזמן.
למחרת הקענו לאוקריטו. אחת הפנינות של הטיול. אכסניה קטנטנה ומהממת עם פינוקים הרבה מעבר לתקציב הרגיל שלנו. היינו רק אני אלון ושתי נשים מבוגרות שלימדתי אותן את הדרך הנכונה לאכול טימטם. ישבתי כל הערב ליד האח הבוער וקראתי את צ'ארלי בממלכת השוקולד. בבוקר טיילתי לבד על החוף אספתי חתיכות drift wood, היה סגרירי וקודר אבל מיוחד ומקסים.
אחרי לילה אחד במקום המקסים הזה נסענו צפונה להוקיטיקה, עיירה שמפורסת בעיקר בשלל חנויות הג'ייד שבה ופסטיבל האוכל המוזר. את הפסטיבל פספסנו אבל קניתי שתי שרשראות הכי זולות שהצלחתי למצוא למזכרת. משם המשכנו לארתורס פאס. עלינו לפסגה בשביל ה-Avalanch Peak, היה יום מדהים ונוף יפיפה העלייה נחשבת קשה יחסית אבל הייתי כבר בכושר שיא והיה מעולה. בדרך למטה הקסם נמוג. הברך סבלה ואני סבלתי איתה. כל צעד כאב וכל כמה צעדים היה צעד שכאב במיוחד. שותפי למסע הלך הרבה יותר מהר ממני בלי לחכות. היה קצת מבאס. אבל יצאו תמונות יפות... בערב פגשנו את יעל הישראלית ושתינו סחפנו זוג אמריקאים וזוג גרמנים לטורניר "יניב" סוער.
למחרת הגענו לגריימאות' עיירה אפורה שאין מה לעשות בה חוץ מלחגוג סדר פסח באכסניית ה"ישראלית". עשרות ישראלים התקבצו לעיירה מרחבי האי הדרומי כדי לחגוג יחד. כבר בפינת הרחוב אפשר היה לזהות סימנים ראשונים של "ישראלידה". אנשים עם שרוואל ומראה ה"פרא אדם" הביאו איתם לעיירה הניוזילנדית אווירת בומבמלה ייחודית. אחרי משחק פיצוחים מסורתי של מי מכיר את מי מביה"ס/צבא/התנועה/ארוח הHIT המסיונרי באי הצפוני... שמנו על עצמנו את הסמרטוטים הכי יפים שלנו והתיישבנו ליד שולחן עם מלא יין ומצות. היין זרם כמו מים, האווירה הייתה מעולה, אחד החגים היותר מוצלחים ומיוחדים שהיו לי בחיים כולל ביצוע מרגש וקורע של "אחד מי יודע" בסוף הערב. ביומיים שהיינו שם שיחקנו פול, ראינו גבעת חלפון ומבצע סבתא והתחברנו עם מלא אנשים כיפים. יומיים קצרים עברו מהר ואז כולנו המשכנו הלאה.
מגריימאות' נסענו לנלסון לייקס. אחת הנסיעות היפות בטיול. ערפל מסתיר את הגבעות הירוקות שכל אחת ירוקה יותר מהשניה. עצים בודדים מציצים מבעד לערפל ונחל זורם לצד הדרך. אם חשקה נפשכם בטרק אמיתי, ובמקרה התמזל מזלכם והגעתם לניו זילנד - לכו לנלסון לייקס. הוא קשה, הוא מגוון, הוא מרהיב ביופיו, הוא סופרמן!
התחלנו את הטרק כשירד שלג. הלכנו שלוש שעות ל-lakehead hut ושם נרדמתי ל12 שעות שהיו כ"כ חסרות לי אחרי יומיים בלי שינה באכסניית הישראלים. היום השני התחיל בארבע שעות הליכה ביער יפיפה. יער כמעט קסום שהכל מתמזג בו - העצים גדלים מהסלעים, וטחבים יוצאים מהעצים, ושלג עדין וחדש שמכסה את הכל בעדינות. אחר כך התחלנו לטפס לצד נחל שהפך עם הגובה לקרח. הסוף היה קשה אבל מספק כל כך להגיע לבקתת Angelus שנמצאת בפיסת נדל"ן נהדרת בגובה 2000 מטר בין 3 אגמים. את היום השלישי והאחרון אפשר לעשות על הרכס או בתוך עמק. היו רוחות חזקות אז בחרנו בדרך בעמק. היה זה ROUTE, כלומר הדרגה הנמוכה ביותר של שביל טרקים. דרך לא דרך שהתפתלה בלי סוף, מצד לצד, למעלה למטה, ולפעמים בתוך שדות בוץ שהגיעו לנו עד המותניים. חוויה? כן! מהנה? פחות! מסוג הדברים שנורא כיף לעשות – פעם אחת! בגבהים הנמוכים השלג הפך לגשם מה שרק הוסיף לחווית הבוציות. אחרי שנפלתי פעמיים תוך נסיון לחצות איזה נחל ויתרתי כליל על הרעיון הנשגב - להישאר יבשה, והמשכנו הלאה בין הנחלים הקפואים, השדות הבוציים והיערות שהאמיתיים שכל כך קל ללכת בהם לאיבוד. אחרי יום מייגע נפלנו באפיסת כוחות לתוך הארגז האחורי של ואן ששומר היערות שנהג בו הסכים למרבה המזל לתת לנו טרמפ חזרה לאוטו. מכוסי בוץ הגענו מאושרים ומותשים לאכסניה בסוף ההרפתקאה. נלסון לייקס היה ללא ספק אחד הטרקים הטובים!
תגובות
הוסף רשומת תגובה