איטליה

במשך שנים אני ואמא שלי דיברנו על טיול באיטליה. יצא לה לעשות גיחה קצרצרה לונציה שרק השאירה לה טעם של עוד, ואותי אף פעם לא צריך לשכנע לטייל. בסוף ב-2010 זה קרה.

איפה: צפון איטליה.

מי: מירי (26) וסבטלנה - אמא של מירי.

מתי: 31 למרץ - 6 לאפריל 2010

יעד טיסה: ורונה

כמה: לינה 50-80 יורו ללילה לשתינו, אוכל 20-40 יורו לארוחה לשתינו, רכב 225 יורו לשבוע (הכל נכון ל2010).

מסלול:

יום 1 - נחיתה בורונה, נסיעה סביב אגם גארדה

יום 2 - טיול עיירות באיזור גארדה
יום 3 - נסיעה לדולומיטים, עליה ברכבל Alpe di Siusi
יום 4 - טיול בדולומיטים - Sella pass, Pordoi pass, סנט כריסטין
יום 5 - נסיעה לונציה, ונציה
יום 6 - שייט באיים סביב ונציה, ונציה

יום 7 - ורונה

 מקומות לינה

הוזמנו מראש, היו מוצלחים כולם.

אגם גארדה (סרמיונה) - Villa Rosa אווירה נעימה, מארחות חביבות ומסבירות, חדרים נקיים. ניתן לקחת אופניים לטיול חינם בעיירה וארוחת הבוקר טעימה ומושקעת. 10 דקות מהעיר העתיקה באופניים.

הדולומיטים (אורטזיי) - Dr Sanoner חביב ביותר. בעלת בית לא דוברת אנגלית, אבל יש תחנת מידע 2 דקות משם שיתנו לכם מידע על מסלולים וכבישים. חדר גדול, נוח ונקי. יש הרבה שבאים לעיירה לעשות סקי.

ונציה - La Foresteria  מקום מקסים עם מארח חד פעמי. נמצא מחוץ לעיר אך יש תחנת אוטובוס קרובה ותוך חצי שעה גג מגיעים לונציה בלי לדאוג לחניה ונהיגה בפקקים. Vanni נותן המון מידע ומארח ממש מכל הלב. החדרים נקיים ויש משהו מגניב בלהיות באחוזה עתיקה אמיתית של משפחה שגרה שם דורי דורות.

סיפור מסע

יום 1 - נחיתה ותוכנית שאפתנית

הטיסה הייתה טיסת לילה עמוסה מאוד, עם הרבה משפחות ורעש ומעט מידי שעות שינה. נחתנו בשלום, ביקורת הדרכונים התנהלה בקצב איטלקי והשכרת הרכב עברה חלק. נסיעה קצרה על האוטובנד בסיוע GPS הביאה אותנו למעוננו הראשון - וילה רוזה בעיירה סרמיונה. היום היה מאוד יפה ולכן, בעצת המארחת במלון, החלטנו בצעד אמיץ ונועז להקיף את אגם גארדה (150 ק"מ...) עם עצירות נוף בדרך. כנראה היה איזה הגיון פגום ברעיון של לעזוב איזור גאוגרפי שמשי למחוזות רחוקים יותר, אבל ממש לא תיארתי לעצמי איזה שינוי מזג אויר יכול לבוא ממרחק של כמה עשרות קילומטרים. את המטריות השארנו בצורה נאיבית במלון. מקומות עצירה לצילומי נוף סביב האגם היו מועטים שזה גם קצת ביאס אותנו. במלצ'יסינה לא מצאנו חניה ועצרנו לארוחת צהריים במסעדה על צד הדרך כמה ק"מ לאחר מכן, הרכבל להר באלדו היה סגור ורק את מפל וארונה הצלחנו לעשות, מה שאגב היה מוצלח ויפה, אבל גשום. המפל לא באמת נראה כמו מפל אלא מדובר במפל פנימי שחצב לעצמו דרך בתוך הסלע, בהחלט מרשים. בדיעבד היה כדאי לנצל יום שמשי אחרי טיסת לילה למנוחה וטיול בסרמיונה עצמה אבל הכל זה חוויה :-)

 יום 2 - יום עיירות סביב אגם גארדה

פתחנו את היום בסיבוב בעיירות בסביבה של אגם גארדה - Pischera הייתה עיר עתיקה עם חומה וחפיר מרשימים. ב-Lasize חיפשנו לשווא שוק מומלץ שכנראה לא היה פעיל אבל גילינו נמל קטן ויפה. חזרנו למלון ולקחנו אופניים לביקור בסרמיונה. בדרך התחיל טפטוף עדין ולא מפריע, הגענו לעיר העתיקה והסתובבנו כמה שעות ברגל בסמטאות. הנסיעה בחזרה הייתה משעשעת ביותר, המבול התחזק, בהתחלה ניסינו לאזן מטריה ואופניים אבל בסוף הבנו שהכי יעיל יהיה פשוט לנסוע מהר בלי מטריה תוך כדי שאנחנו נרטבות עד העצם. חזרנו למלון התייבשנו ונחנו, השעה עוד הייתה מוקדמת אז החלטנו לפנות לקניון El Leone בגלל הגשם. הקניון חביב,כמו כל קניון בארץ, עשינו קצת קניות לדברים שפחות מוצאים אצלנו. אחרי הצהריים השמיים התבהרו והחלטנו לנסוע לעיירה Borghetto. העיירה מקסימה והנסיעה מהממת בנופים איטלקיים ופסטורלים. בכניסה לעיירה יש גשם מהמאה ה-14 עם נוף יפה לבתים שנמצאים ממש על המים. קינחנו את היום עם ארוחת ערב במסעדה טובה על המים (לא זוכרת לצערי את השם). 

יום 3 - נסיעה יפיפיה לדולומיטים 

עזבנו את אגם גארדה ונסענו לכיוון הדולומיטים. נסיעה של כ-200 ק"מ צפונה. דרך יפה שהתחילה ליד האגם, המשכיה בין גפנים ושדות ועלתה מעלה בין ההרים לכיוון עמק ואל גארדנה. הדרך ההרהרית יפה מאוד עם כבישים שחוצבים בתוך יערות האשוח המרשימים ונהרות שוצפים שזורמים לצד הדרך. הגענו לעיירה אורטיזיי שנמצאת בגובה 1200 מטר. כשהגענו לעיירה הכל היה מכוסה בשלג - רחובות, גגות ועצים. הייתה אווירה מהממת וכיפית. בעלת הבית הסבירה עם קצת אנגלית והרבה פנטומימה שעקב הסופה שהייתה ביומיים האחרונים הכבישים למעברים סגורים ואולי יפתחו מחר. אורטזיי התגלתה להיות עיירה מקסימה, נקייה, שקטה ומטופחת. זאת עיירת סקי שנמצאת במרכז העמק וממנה אפשר להגיע להמון מסלולים. היינו פחות בעניין של סקי (לצערי) אבל בכל זאת עלינו בגונדולה לאתר Alpe di Siusi וטיילנו בשלג למעלה, יש שם מסלול הליכה קצר שסיפק לנו נופים יפיפיים, עשינו טיול קטן ברגל ואחריו התפנקנו עם ארוחת צהריים בליווי שוקו ובירה ליד כל הגולשים. עלינו בחזרה לתחנת הגונדולה ברכבל פתוח קטן ומשם ירדנו בגונדולה לעיירה. אני חטפתי כאב גרון והלכתי לנוח אמא ניצלה את אחר הצהריים לסיבוב בעיר וקצת קניות.

יום 4 - טיול שאפתי ביום לא מוצלח בדולומיטים

רצינו לעשות סיבוב באוטו בכל הדברים היפים שיש לראות בדולומיטים. תחילה עלינו ל-Sella pass שהיה שמשי מרשים ויפה, משם רצינו להמשיך לנסוע בדרכים, אבל אחרי כמה עשרות ק"מ גילינו שהכביש היה חסום, פשוט קיר שלג עצום שחסם את הדרך פתאום איפה שמפלסת השלג כנראה ויתרה על המשימה. היה קצת מפחיד ולא נעים, בסוף הצלחתי לעשות פרסה ויצאנו משם בשלום. חזרנו ועלינו ל-Pordoi pass אבל היה כבר מעונן בלי יכולת לראות כלום. נסענו לעיירה סנט כריסטין שהייתה מקסימה וזכינו לחוות איך פתיתי שלג יורדים עלינו.

יום 5 - נסיעה לונציה 

קמנו בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר אחרונה בדולומיטים ונסענו באוטוסטרדה דרומה ומזרחה לונציה. היה זה יום ראשון של הפסחא וכשהגענו לB&B שלנו גילינו שאנחנו גוררים את המארח באמצע סעודת החג. הוא היה מקסים למרות התזמון הקלוקל שלנו, הסביר לנו איך מסתדרים עם הנסיעות לעיר, הביא מפות והסברים ושילח אותנו לדרכנו להנות מהעיר המהממת. אין ספק שונציה תיירותית להחריד, אבל אין ספק בכל זאת שיש משהו מיוחד בכל התעלות והגונדולות. טיילנו בעיר, נכנסו למוזאון בכיכר סן מרקו, הלכנו לאיבוד בסמטאות ועשינו בעיקר window shopping בלי שופינג אמיתי.

יום 6 - אי מוראנו

נעזרנו בשירותי הואפורטו (אוטובוס מים) ולקחנו שייט לאי מראנו. זה התחיל משייט קצר בתוך העיר ונופים מרשימים על העיר מכיוון המים. מוראנו הוא אי יפה עם מלא מזכרות זכוכית, קנינו קצת וצילמו הרבה. משם המשכנו לאי בוראנו בו שולטים צבעי הפסטל הבהירים בחזיתות הבתים. אין באי אטרקציות מיוחדות אבל האווירה נעימה והשקטה, נהננו שם מארוחת צהריים והליכה נעימה ליד המים. בדרך חזרה לונציה הסירה עצרה באי אחרון וקטן שעונה לשם סן מיקלה או "אי המתים". זהו בית קברות בו קבורים אנשים נכבדים ומוכרים שכשורים להיסטוריה של העיר. אמא שמחה לגלות את קברם של סטרווינסקי ודיאגילב. חזרנו לעיר לסיבוב אחרון בסמטאות וארוחת ערב לפני שפנינו ל-B&B שלנו.

 יום 7 - ורונה

יצאנו מהמקום המקסים שבו לנו ליד ונציה ונסענו לורונה. היה לנו יום לבלות בעיר לפני הטיסה בחזרה הביתה. חנינו מחוץ לעיר העתיקה וביקרנו בארנה, בבית של יוליה (מרומאו ויוליה) והסתובבנו לנו ברחובות.

איזור אגם גארדה:

 איזור הדולומיטים:

ונציה והאיים סביבה:

ורונה

שבוע דבש בגרמניה 2009

באוקטובר 2009 התחתנו בחתונה קטנה ומשגעת בהרי הכרמל. לאור העובדה שאורי עבד במשרה מלאה ואני הייתי צריכה להתחיל שנה רביעית, ירח הדבש שלנו הצטמצם מחלומות על חודש אקזוטי בקוסטה ריקה או אירלנד לשבוע בלבד באירופה. לא ברור לנו עד היום למה בדיוק בחרנו בגרמניה, בהתחלה התלבטנו בין פריז לאמסטרדם, אבל הגענו למסקנה שאת אמסטרדם אפשר לעשות גם בהזדמנות אחרת ואת פריז שנינו לא ממש אוהבים (חילול השם, אני יודעת). משום מקום הגיע הרעיון לעשות Roadtrip בכבישים של גרמניה. "הדרך הרומנטית" נשמעה מבטיחה וחשבנו שפשוט נסע עם ספר טיולים והרבה ספונטניות. די מהר החלטנו לחתוך לכיוון היער השחור כי שמענו שיפה שם ורצינו ללכת לאירופה פארק (מה שהיה אגב היום השווה בטיול). חזרנו לדרך הרומנטית לקראת הסוף - לא המסלול ההגיוני ביותר שאפשר לחשוב עליו. הטיולים הבאים שלנו היו הרבה יותר מתוכננים.

איפה: גרמניה.
מי: אורי (29) ומירי (25)
מתי: 23-30 לאוקטובר 2009
יעד טיסה: מינכן
כמה: אין לי מושג, זה היה מזמן :-)

מסלול:

יום 1 - נחיתה במינכן, נסיעה לפוסן, סיבוב בעיירה
יום 2 - טירת Neuschwanstein
יום 3 - נסיעה ליער השחור
יום 4 - אירופה פארק
יום 5 - פרייבורג
יום 6 - אגם Mummelsee, באדן באדן, Mitteltal
יום 7 - נסיעה מזרחה, Augsburg, לינה ליד שדה התעופה


מקומות לינה:
כאמור ניסינו להיות רומנטים וספונטנים ולא הזמנו שום מקום מראש. טעות שלא תחזור על עצמה יותר באף טיול שלנו. תכלס מומלץ או להזמין הכל מראש או להגיע מספיק מוקדם לעיירה בשעה בה ה-information עוד פתוח ואפשר להיעזר בהם כדי להזמין מקום. לא כיף לעבור עשרות צימרים דלת-דלת או לנסות לתקשר בגרמנית בטלפון. המקום היחיד שהיה באמת מוצלח היה צימר שמצאנו אחרי שכבר איבדנו תקווה בעיירה הקסומה סנט מרגן שבתוך היער השחור. ממש על גבול העיירה, מרחק הליכה מהיער עצמו גילינו בית עם נוף משגע! החדר היה נקי ומרווח מאוד, זול יחסית וארוחת הבוקר הכי טובה שהיתה בטיול. בחדר היה קלסר עמוס בפרטים לתיירים בגרמנית. מסתבר שהיה גם אחד באנגלית אבל הוא נעלם. בעלת הבית מדברת קצת אנגלית ונעזרת בבת שלה להשלים את השאר.
Haus Hubertus -  Rankhofstrasse 19 St. Margen

סיפור מסע

יום 1 - נחתנו, התארגנו בשדה התעופה, נסענו לפוסן. היה קר מאוד אבל הנוף על האגם היה מרהיב. עשינו סיבוב בעיירה ומצאנו מסעדה נחמדה לארוחה גרמנית של שניצל ונקניקיות. 

יום 2 - עשינו ביקור בטירת Neuschwanstein המפורסמת, הנוף מדהים, הטירה ציורית, הביקור המודרך בטירה די מעניין אבל לא מדהים. עלינו וירדנו ברגל כי עוד היינו צעירים ונועזים, יש דרכים קלות יותר. כשחזרנו לפוסן גילינו שהכל נסגר מוקדם ביום שבת אבל זה ללא ספק עיירה מקסימה והאהובה עלינו בטיול. 

יום 3 - החלטנו שבמקום לעלות צפונה לדרך הרומנטית נחתוך מערבה לכיוון היער השחור. נסענו דרך אגם קונסטנץ שם עצרנו לפיקניק. בהמשך הGPS הוביל אותנו לכביש סגור בתוך היער השחור. אני נהגתי, טעיתי עוד יותר בדרך ומצאנו את עצמנו משוטטים בדרכים פתלתלות בנבחי היער השחור. בדיעבד היה יפיפה ומיוחד. אבל במציאות אני לא ממש זרמתי עם החוויה. הייתי לחוצה לאור העובדה שהיינו אבודים ביער בלי מקום לישון בו בלילה (בקטע מצחיק - 7 שנים מאוחר יותר, "אבודים" ביערות קרואטיה ועם שני ילדים במושב האחורי, דווקא זרמנו לגמרי עם החוויה, אין ספק שהשתבחנו עם השנים). למזלנו הגדרת "אבודים" היא מאוד יחסית כשיש לך GPS וכך הגענו לעיירה סנט מרגן, ניסינו 20 צימרים שהיו סגורים או לא פנויים או סתם מגעילים עד שמצאנו צימר מקסים לגמרי בנס. עשינו טיול קצר בפאתי היער וחזרנו לנוח בצימר.

יום 4 - אירופה פארק. היום הכי מוצלח בטיול והסיבה לסיבוב המטורף מהמסלול המקורי בגרמניה. אני זוכרת שבגיל 16 בנסיעה עם סבתא שלי היינו באותו שבוע גם באירופה פארק וגם ביורודיסני, את אירופה פארק אהבתי יותר - כנראה כי בגיל 16 רכבות הרים מגניבות עשו לי את זה יותר ממיקי מאוס. ואין מה להגיד - באירופה פארק יש רכבות הרים מ-ג-נ-י-ב-ו-ת. היינו בשבוע שלפני Halloween והייתה אווירת קסומה עם המון קישוטים, דחלילים, מכשפות ודלעות בכל הפארק. עלינו על כל רכבות ההרים, אפילו כמה פעמים מתי שהתורים אפשרו. את הזיקוקים הפסדנו כי כבר היינו מותשים ורצינו לחזור לצימר, אבל היה נהדר למרות זאת. הרעיון היה לחזור כעת לדרך הרומנטית אבל בשלב זה נהייתי קצת חולה (ודי קרנקית מכל הנסיעות) אז בצורה ספונטנית החלטנו להשאר ביער השחור עד סוף הטיול, אחרי הכל זה איזור עצום שאפשר להקדיש לו הרבה יותר משבוע. 

יום 5 - בעלת הצימר ניסתה לשכנע אותנו להשאר בחלקו הדרומי של היער השחור, בדיעבד היא צדקה - החלק הצפוני הרבה פחות יפה והרבה יותר מתועש. נפרדנו ממנה ועלינו צפונה. התחלנו את היום במגלשות טודנאו המגניבות. עולים 20 דקות להר ברכבל ויורדים 3 ק"מ במזחלת מהירה שמחוברת לפסים. מאוד מאוד כיף! ליד האטרקציה המצויינת נמצאים גם מפלי טודנאו היפים. אח"כ ביקרנו בפרייבורג היפה, אורי מצא לעצמו ערמונים וגם עוף בקארי מה שהיה הפסגה הקולינרית של הטיול. המשכנו בדרך לעיירה שאפילו לא זכרתי את שמה, ניסינו לשווא להזמין צימר בטלפון וגם לא הצלחנו למצוא אחד במרכז העיירה, רק מלונות יקרים או לא נעימים. בצעד נואש אחרון פנינו לאוטו והתחלנו לעשות סיבובים בעיירות ליד שלא היו כלל תיירותיות או מקסימות אלא די פרוורים רגילים ומתועשים. מצאנו שלט Pension שהתברר להיות פאב (חביב אגב) ומשם כיוונו אותנו לצימר שכנראה שנים כבר לא היה שם אף אחד. השעה הייתה מאוחרת במונחים של גרמניה הכפרית אז לא היינו בררנים, אחרי קצת פנטומימה עם בעלת הבית (המופתעת שיש בכלל מישהו שבא) שלא דיברה מילה אנגלית סגרנו על מחיר לחדר והלכנו לשתות בירה בפאב.

יום 6 - נסענו לאגם Mummelsee ועשינו סיבוב יפה סביבו, קפצנו לבאדן באדן שהסתברה להיות עיירה מקסימה. טיילנו בעיר, קנינו מתנות ואפילו מצאנו פטל טרי (החולשה שלי). ויתרנו על אתרי המרחצאות של העיר והמשכנו לעיירת Mitteltal שהייתה קטנה ויפיפיה. לשמחתנו הרבה ה-information בעיירה היה פתוח והאישה המקסימה בו סדרה לנו בקלות חדר בצימר. טיילנו עוד קצת בעיירה, קפצנו מעל נחל, אכלנו שטרודל והלכנו לנוח. 

יום 7 - יום נסיעות ארוך הודות לתכנון הלקוי של המסלול שלנו. חזרנו למזרח, יום ארוך עם הרבה נסיעות, צהריים ב-Augsburg ולינה ליד שדה התעופה לקראת הטיסה מחר בבוקר. מסיבה לא ברורה לא צילמנו בכלל תמונות ביום הזה, אולי נגמר כרטיס הזכרון או הסוללה. יצא גם שלא כתבתי כלום חוץ ממה שתיארתי פה. הקטע ההזוי הוא שאין לי שום זכרון אמיתי מהיום הזה - מדהים עד כמה שהזכרונות ה"אמיתיים" שלנו מתבססים על תמונות וסיפורים ולא באמת זכרונות.

היה שבוע לא מתוכנן, ספונטני, לא מושלם אבל טיול זוגי רומנטי בנופים יפים באמת.

דרום אמריקה חלק ד ואחרון - נפרדים מפטוגניה

קישור לחלק א
קישור לחלק ב
קישור לחלק ג

יום 25 - חוזרים לארגנטינה
אחרי חוויה מדהימה בטרק בצ'ילה חזרנו באוטובוס לאל קלאפטה. הנסיעה הייתה מתישה ולמרות שהגענו לאל קלאפטה בצהריים כבר הרגיש לנו לגמרי ערב, חזרנו לאכסניה המוצלחת שהיינו בה לפני הטרק שם פגשנו בחור שטייל איתנו בטרק בצ'ילה וארגנו ארוחת ערב משובחת בהחלט שהכנו עם שאר הישראלים בהוסטל, הרמו כוסית יין לכבוד שחרורו של גלעד שליט, היה מיוחד ומרגש.

אין הרבה מה לעשות באל קלאפטה. ככל שמתקרבים לקצה הדרומי של ארגנטינה הכל נהיה יותר יקר, החל מאוכל ועד לאטרקציות. פרט לטיול בעיירה שעשינו לפני שנסענו לצ'ילה ושכלל גם את שמורת הציפורים המקסימה, כל דבר אחר דורש השקעה של מאות שקלים. הגענו בשביל האטרקציה המרכזית - קרחון הפוריטו מורנו המרשים. אבל פרט לכך, אין הרבה מה לעשות שם וזה קצת הפתיע אחרי עושר החוויות בברילוצ'ה 
.

יום 26 - קרחון פוריטו מורנו
קמנו מוקדם כדי לצאת לסיור על הקרחון הנמצא בפארק הלאומי שסמוך לאל קלאפטה. כיאה לכל חוויה בארגנטינה האוטובוס איחר ועשה סיבוב מרשים כדי לאסוף את כולם לחוויות הביג אייס. נסענו 50 ק"מ לכניסה לפארק שם נפרדנו מ-100 פזו מחיר כניסה לכל אחד, משם עוד 30 ק"מ עד הקרחון עצמו. מזג האויר היה מזופט - קור כלבים, גשם ושלג רטוב שיורדים לסירוגין ורוח חזקה. ממש לא מזג אוויר אידיאלי לטיפוס על קרחון. אבל החברה הזאת, בניגוד לחברה המקצועית שאיתה טיפסנו על הר הגעש בצ'ילה, כנראה יוצאת בכל מזג אויר, העיקר לקחת את ה770 פזו לאדם שעולה התענוג מבלי אפילו להכין את האנשים מבחינת ציוד למזג אויר קיצוני...

בהתחלה הגענו לתצפית. למרות מזג האויר המוחרבן והראות הלקויה אין ספק שהקרחון מרשים מאוד. 5 ק"מ רוחב וכמה עשרות מטרים גובה. חומת קרח אדירה בצבע תכלת עם המון פיתולים, שיניים ותצורת קרח מגניבות. תכלס מראה ששווה לראות ולגמרי שווה את מחיר הכניסה לפארק (אפשר להגיע גם עצמאית). זהו הקרחון היחיד בעולם שגדל ולא נסוג, לא לחלוטין ברורה הסיבה לכך. בגלל שהוא גדל, ונמצא ממש מול לשון יבשה, כל כמה שנים הוא נתקע בה, מה שיוצר לחץ אדיר הגורם לו להנפץ בעוצמה, מכאן שמו - פוריטו מורנו = הקרחון המתנפץ.

אחרי חצי שעה בתפצית עברנו עם סירה לצד השני של האגם והתחלנו את ההליכה ליד הקרחון. המסלול לא קשה והקצב היה איטי להחריד בגלל ההרכב ההטרוגני של קבוצת התיירים. אחרי כשעה הגענו לנקודת העלייה על הקרחון, שם שמו לנו קרפונים (שיניים לנעליים) והתחלנו ללכת על הקרח, כלומר ליתר דיוק - על השלג. שכבה עבה של שלג כיסתה את הכל. ההליכה היתה קלה ומשעממת. שעה וחצי של נוף לבן בלי שום דבר. הראות על הפנים והחוויה לאור מזג האויר הנורא, איך לומר - לא משהו. בסוף הגענו לנהר תכלת מהמם ואפילו שתי לגונות מרשימות, אבל איך נגיד בעדינות? לגמרי לא שווה את הכסף! בעיקר כשמשווים את זה ליופי ולכיף האדיר שהיה בטיפוס על הוייריקה.

יום 27 - טעימה קטנה מפיץ רוי
נפרדנו מאל קלאפטה ונסענו לאל צ'לטן. תפסנו את האוטובוס לאל צ'לטן שעלה 180 פזו הלוך חזור עם דרופ אוף בשדה התעופה, ובתוספת של 20 פזו הובטח לנו גם מקום באכסניה בעיירה, שלא בדיוק זכתה לשבחים רבים על פי הטריפ אדוויזור. אמרנו שניקח את הדיל, זה גם ככה רק ללילה אחד. הנסיעה עברה בקלות, הנופים מהממים .הגענו לעיירת המטפסים הקטנטנה ובלשכת המידע הסבירו על המסלולים שאפשר לעשות בשמורה. ליד לשכת המידע יש תצפית על רכס ההרים המרשים. אממה - רכס ההרים המרשים הוא גם חמקמק ביותר והסיכוי לראות את גולת הכותרת של האיזור - צוק הפיץ רוי המפואר - הוא לא גבוה. אנחנו היינו צריכים בעיקר לדמיין. ככה זה אמור להראות.

משם האוטובוס המשיך עד לאכסנייה, עשה פרסה, עבר את האכסנייה ועצר ליד מלון. מסתבר שהאכסנייה בשיפוצים ושודרגנו למלון במחיר משמח של 20 פזו ללילה, ללא ספק העסקה הטובה בטיול! ניצלנו את היום לטיול קצר, מזג האויר היה נורא, זה עמק עם רוחות מטורפות והמצב היה קשה במיוחד. עלינו לשתי תצפיות ואפילו זכינו לראות קונדור אמיתי מרחוק. הרוח הצליפה בנו קשות, התכסנו בכל פיסת בד אפשרית "נינג'ה סטייל" עייפים ורטובים החלטנו לוותר על מסלול נוסף ולבלות אחר צהריים איכותי במלון עם ארוחת ערב מושקעת שהכנו לנו, בקבוק יין פטגוני טוב וגשם זלעפות מחוץ לחלון.

יום 28 - בחזרה לבאונוס איירס
נסענו באוטובוס מאל צ'לטן לשדה התעופה של אל קלפאטה, בדרך עצרנו במקום תיירותי אבל נחמד שנקרא LA LEONA. המטוס איחר אז בילינו את הזמן בשדה התעופה במנוחה, קניות שוקולד וכתיבה. הטיסה שלנו הייתה אמורה להיות עם חניית ביניים בסן מדרין אבל איכשהו הייתה בסוף חניית ביניים באקחל שזאת עיר שונה לגמרי...  כשהגענו לבאונוס איירס (זה מה שחשוב) גילינו שהתיקים שלנו לא הגיעו איתנו ואז התברר הסיפור - יצאו שתי טיסות מאל קלאפטה לבאונוס איירס, שתיהן באיחור, שתיהן מאותו שער בשדה, ואנחנו בנונשלנטיות עלינו לראשונה שיצאה כאשר שלנו הייתה בעצם השניה, אף אחד לא טרח לבדוק את כרטיסי העליה למטוס ומכיוון שהטיסה לא הייתה מלאה, אף אחד לא שם לב - רק בדרום אמריקה!
אחרי שעה המתנה בשדה - הגיעה הטיסה "שלנו" והתיקים עליה (מזל, בארה"ב אין מצב שהיו מעלים תיקים בלי נוסעים לטיסה). בדרך לאכסנייה זכינו ב"חוויה" עירונית של נהג מונית מטורף שגם לקח מאיתנו סכום מוגזם וגם כמעט נסע עם התיקים שלנו בבגאז' (מזימה מוכרת בדרום אמריקה...). האכסנייה הייתה חמודה, אבל במרכז העיר - רעש, רחובות לא בטוחים בלילה ואווירה לא משהו. אני הייתי מבואסת, קשה לחזור לעיר אחרי חודש של נופים מדהימים ורוגע מטריף חושים בטבע.

יום 28-29 - ימים אחרונים בבאונוס איירס
את היומיים האחרונים בטיול ניצלנו לטיולים ברחובות העיר, קניות לכל המשפחה שכללו בעיקר אלפחורס וכפכפי הוואיאנס. טיילנו באיזור הנמל ואכלנו במסעדת סיגה-לה-ואקה המצוינת.

יום 30-31 טיסה הביתה
זמן לסיכומים - היה חודש מדהים. טיול של הרבה טיסות, הליכות מהממות, נופים קסומים ומרשימים והמון זמן ביחד. את כל החודש הזה בילינו אני ואורי מבלי להפרד כמעט לדקה, ולמרות כל האינטרקציה האינטנסיבית הזאת נהננו מאוד. לפעמים קצת רבנו, אבל רב הזמן הצלחנו לטייל ולהנות ולהעריך אחד את השניה מחדש. הטיול הגדול הבא לא יהיה בקרוב, אבל לתכנן ולחלום תמיד אפשר.

דרום אמריקה 2011 - חלק ג - אל קלפטה וטורס דל פיינה

קישור לחלק א
קישור לחלק ב

יום 19 - אל קלאפטה
הגענו לאל קלאפטה בטיסה כי בנסיעה זה 27 שעות באוטובוס, שזה כבר מוגזם לכל הדיעות. בגלל הר הגעש לא היתה דרך לטוס ישירות והיינו צריכים קודם כל לקחת אוטובוס (בחסות חברת התעופה) לשדה דרומי יותר, במרחק 4 שעות נסיעה מברילוצ'ה בעיירת אקחל. אני ישנתי מעולה כל הנסיעה, אורי פחות.  הטיסה מאקחל לאל קלאפטה עברה בקלות ובמהירות, אם כי היתה מעט מערבלותית מהרגיל. בדרך נפרשו תחתינו שדות הקרח העצומים של דרום פטגוניה. כשהגענו לעיירה פנינו מיד להוסטל המומלץ - America del Sur ושמחנו לגלות שיש להם חדר פנוי. הצוות היה מקסים וידע המון על האיזור, מה כדאי לעשות מה מומלץ, מה פחות. אחרי קצת התארגנות וזמן אינטרנט הלכנו לעיירה, שכרנו אופניים ל3 שעות, נסענו במהירות ובכיף (לפחות אני...) ללגונה נימז הנמצאת מצפון לעיירה. מקום יפה מלא בציפורים, מעין החולה כזאת. ישבנו לאכול ארוחת צהריים של סנדוויצים עם הנוף המרהיב של אל קלאפטה - אגם, מרחבים צהובים עצומים והרים מכל עבר.קשרנו את האופניים, שילמנו 20 פזו לאדם מחיר כניסה לשמורה, מסלול מעגלי נוח וחמוד. ציפורים מכל הסוגים כולל עופות דורסים ופלמינגואים, הסיבוב הוא קצת פחות מ3 ק"מ ולוקח כשעה של הליכה רגועה במישור עם הפסקות לצילומים.

יום 20 - הנסיעה לפאורטו נאטלס
דידינו עם כל הפקלאות מוקדם בבוקר לתחנת האוטובוס של אל-קלאפטה, בעלייה! האוטובוס היה צפוף מאוד יחסית לנוחות הארגנטינאית שהכרנו עד כה, ולמרות זאת הנסיעה עברה בשלום ונוחות יחסית.פחות משעה לאחר מעבר הגבול הגענו לפאורטו נאטלס שהיא ללא ספק חתיכת חור. הלכנו עם כל התיקים לאכסנייה שהזמנו מראש - Erratic Rock 2, היקרה בכל הטיול (70 דולר לזוג ללילה), החלטנו לפנק את עצמנו שכן בדיוק חגגנו שנתיים של נישואים שמחים ומאושרים. המקום היה חמוד ביותר ודי הצדיק את המחיר - 10 חדרים זוגיים, מקלחות חמות עם זרם מפנק יחסית לאכסנייה, הכל נקי, חמים, מרסלה בעלת המקום מקסימה, הצוות דובר אנגלית (מאוווד לא טרוויאלי בצ'ילה) וארוחת הבוקר היתה מן המשובחות בטיול כולו. בכניסה יש מפה ענקית של פארק הטורס דל פיינה, שהוא הסיבה העיקרית לקיום העיירה. מרסלה עזרה לנו להבין מה המסלול ההגיוני ביותר לעשות במגבלות הזמן שלנו והפנתה אותנו למקומות השכרת ציוד בעיירה.
העיירה קטנה, שממה ופחונים, אין בה הרבה מעבר לחנויות לחומרי בניין והשכרת ציוד מטיילים, עשינו קניות לטרק בסופר היחיד בעיירה. בערב יצאנו למסעדת Afrigonia הנהדרת שזכתה להמלצות רבות. מסעדה טובה, לא זולה, מתאימה לדברים מיוחדים (כמו יום נישואים נגיד), מתהדרת במטבח פיוז'ן דרום אמריקאי-אפריקאי, השם הוא בעצם שילוב של אפריקה ופטגוניה. העיצוב מקסים, אפילו חבקי המפיות מפוסלים לצורות של חיות בר אפריקאיות. הזמנו מנות בשר מעולות, ולמרות שאין על הבשרים של דון אלברטו בברילוצ'ה, הטעמים והרטבים כאן היו פשוט מדהימים.


יום 21 - התארגנויות אחרונות לטרק
חצי יום בילינו ברביצה ומנוחה, מומלץ לפני שמתכננים לעשות טרק של 4 ימים ב3... השכרנו ציוד מההוסטל של ננסי, מומלץ בחום. היא מקסימה והציוד שלה איכותי. זה נחמד שלא צריך לבוא מוכנים עם כל ציוד הקמפינג מהארץ ויש הכל להשכרה - אוהל עמיד למים (אכן עמד בגבורה בגשם ואפילו שלג בלילה הראשון), שק"שים ומזרוני שדה, מקלות הליכה ואפילו פק"ל בישול. בערב בישלנו לנו ארוחת ערב משביעה, רבצנו מול הטלוויזיה והכנו הכל ליציאה מוקדמת.

יום 22 - היום הראשון של הטרק
יצאנו מוקדם אחרי ארוחת בוקר מעולה באכסנייה של מרסלה, את רב החפצים השארנו בחדר מיוחד באכסנייה ולקחנו רק את הדברים ההכרחיים ביותר, בכל זאת סוחבים הכל על הגב. אחרי נסיעה של שעתיים הגענו לפארק ונפרדנו מ30 דולר כל אחד, מחיר כניסה לשמורה. היום היה מעונן ביותר ולא ראינו הרבה מהנופים המרשימים של המקום. אחרי עוד 40 דקות נסיעה בתוך השמורה הגענו לאגם Pehoe ממנו יוצא הקטמרן לנקודת ההתחלה המערבית של הטרק (ניתן להתחיל גם הפוך). נהג האוטובוס המליץ לנו ללכת לSalto Grande הסמוך בזמן שממתינים לקטמרן, הליכה קלילה של ק"מ לכל כיוון. כבר בסיפתח הזה הבנו שהמקום מרשים בצורה יוצאת דופן - הרים עצומים במבנה מיוחד שנראה כמו הר שנשבר לכמה חתיכות, אגמי טורקיז קסומים והכל כה צלול ובוהק וחד שלרגע אתה לא בטוח אם הדבר אמיתי. הפארק מנקז אליו את כל סוגי המטיילים. החל ממטיילים מנוסים עם כל הציוד הכי טוב ועד ל"טרמפיסטים" שמגיעים כמעט בלי ציוד, בלי ידע ובג'ינס! יש גם מטיילים עשירים שאני ואורי קראנו להם "אנשי הרוויירה"  - בגיל העמידה, עם פליז ממותג, תיק קטנטן ומכנסי טיולים תואמות שבאו לטעום מהטרק בלי להתאמץ יותר מידי ולנצל היטב את כל שירותי האכסניות והקייטרינג בפארק, שאגב מדובר במחירים מטורפים לגמרי. לא סתם אני ואורי הבאנו אוהל וצידה ל3 ימים. בפארק עצמו לא הצאנו אף פזו.
קצת לפני אחת בצהריים התחלנו את הטרק. ההליכה למחנה הראשון היתה פשוטה וקצרה (7.6 ק"מ בשעתיים) אבל היה לי קשה להתרגל למשקל התיק על הגב, לא הייתי רגילה למקלות ההליכה והיה לי בעיקר לא נוח. אחרי מה שנראה כמו נצח הגענו למחנה המיוחל שכבר היה בית ל10 ישראלים ועוד כמה אירופאים.
הקמנו את האוהל, השארנו את התיקים, לקחנו מים ומצלמה והתחלנו לעלות את העמק הצרפתי (5 ק"מ ו3 שעות לכל כיוון). כבר בתצפית הראשונה הבנו שני דברים - המקום פשוט מטריף ביופי שלו + נגמרה הסוללה במצלמה והספייר נמצאת בתיק באוהל. הנופים המדהימים של עמק נמצאים עכשיו רק בזכרון, שכן התמונות הדלות שהצלחנו לצלם בפלאפון (לא סמארטפון!) ממש לא מעבירות את התחושה. בהתחלה הולכים לצד קרחון, מלא בנחלים ומפלים, מידי פעם שומעים רעש חזק - מרימים מבט וזוכים לראות מפולת שלג קורסת על הצד השני של ההר. אחרי שעה של הליכה במעלה עמק אורי התחיל לסבול מכאבים בכפות הרגליים והפעם אני הייתי בצד המעודד. הסבב הזה יקרה עוד כמה פעמים במהלך הטרק - לאחד מאיתנו קשה והשני מעודד. יש משהו טוב באיזון הזה, ככה אין כל הזמן מישהו "גורר" ומישהו "נגרר" כמו שקורה לעיתים לזוגות בטרקים.
לימיננו נפרשה פנורמה מדהימה של הרי הענק שנקראים הCuernos, אחרי הרבה עליות וירידות בערוצי נחלים אורי היה מוכן לוותר ולחזור כי היה ברור שלא נצליח להגיע עד קצה העמק אם אנחנו רוצים לחזור לאוהל באור יום. דירבנתי אותו להמשיך עוד קצת, ידעתי שלתצפית בסוף לא נגיע אבל הייתה לי תחושת בטן שכדאי להמשיך עוד טיפה. אחרי שעתיים של הליכה הגענו לתצפית פשוט מרהיבה, מכל כיוון נפרשה פנורמה מדהימה על ההרים, אורי שמח שהגענו למרות הקשיים והחלטנו שזו נקודה מצויינת לטפוח לעצמנו על השכם ולהסתובב חזרה. הדרך חזור היתה קלה יותר, פיזית ופסיכולוגית, הגענו למחנה, ארגנו ארוחת ערב של מקרוני וגבינה משקית והלכנו לישון. סוג של. שינה של ממש לא היתה שם. האוהל היה קטן מאוד - מצד אחד זה מעולה נגד רוח וקור, באמת שהיה חמים ונעים למרות השלג שירד בחוץ, אבל כל תנועה שלי העירה את אורי וההפך.

יום 23 - היום השני של הטרק
קמנו ב7 בבוקר. לקח שעתיים להתארגן על ארוחת בוקר ולקפל את כל הציוד. החלק הראשון (5.5 ק"מ בשעתיים) עבר בקלילות וב11 עצרנו להפסקת צהריים מוקדמת ברפוחיו Los Cuernos. הרפוחיוס הם בעצם בקתות שמשרתות את האנשים הקצת יותר עמידים מבחינה כלכלית, יש חדרים בכל מיני רמות של נוחות ומחיר, יש מקלחת חמה ואפשר גם לאכול שם את כל הארוחות, אפילו מכינים לך lunch box, אבל כאמור זה לא היה בתכנון התקציבי שלנו. הקטע הבא היה 11 ק"מ לצד אגם יפיפה. הליכה לא קשה מידי אבל ללא ספק ארוכה. הנוף היה ממש יפה, אגם טורקיז מהמם עם המון מפרצונים, איים וחצאי איים והכל בגוון פשוט מהפנט. אחרי 3 שעות של הליכה מצאנו שלט שהכווין לקיצור הדרך המיוחל כל כך לרפוחיו צ'ילאנו. השביל היה מקסים - אחו מרהיב, מסומן היטב, מקצר משמעותית את הדרך ואפילו מאפשר עלייה מתונה יותר מהשביל המקורי, מה עוד אפשר לבקש?

אחרי שעתיים של עלייה מתונה הגענו לשיא הגובה, אחרי 7 שעות של הליכה מהבוקר הגב התחיל לתת את אותותיו ולי נהיה די כואב. הירידה לכיוון הרפוחיו היתה קשה - על צלע הר ערום רוחות מטורפות איימו להעיף אותנו עם התיק הלא ארודינמי שלנו כל הדרך על דרדרת האבנים במורד ההר. בשלב הזה כבר לא ממש ראיתי את הנוף ובעיקר רציתי לעבור מהר את הקטע הלא נעים הזה. עצרנו ברפוחיו כאובים ומותשים, טחנו וופלות בגשם ואזרנו כוחות אחרונים למשיך הלאה. עוד שעה וחצי של הליכה עד למאהל שלנו. ההליכה התארכה עוד ועוד, אני הייתי כבר מלאת רחמים עצמיים וכאובה ביותר. עד שסוף סוף ראינו את השלט הנכסף שכיוון אותנו למאהל. הגענו אליו ב18:30 אחרי 10 וחצי שעות של הליכה, מותשים, כאובים וחסרי כוחות.
הריינג'ר במקום הבטיח שמחר בבוקר יהיה מזג אוויר נהדר לעלות לתצפית, הקמנו את האוהל וארגנו לנו ארוחת ערב מושקעת שכללה תבשיל אורז אינסטנט עם פטריות, מרק מינסטרונה, תה, וופלות ושוקולד של אלעד, ישראלי שהכרנו בטרק. הלילה השני היה קצת יותר נוח ובבוקר התברר לנו מפי הריינג'ר שאפילו זכינו לביקור של פומה בלילה!


יום 24 - היום השלישי של הטרק
קמנו ב5 וחצי בבוקר לקור אימים ששרץ בחוץ. התארגנו במהירות והתחלנו לעלות לתצפית שנחשבת הכי יפה בזריחה. בהתחלה חשוך והולכים עם פנס ראש , יש סימונים מחזירי אור והשביל די ברור, עם כי תלול למדי. הלכנו קצת לאט (לקח לנו כשעה) אז הגענו אחרי שכבר די התבהר ובכל זאת זכינו לראות את הזריחה היפה בטיול כולו. בסביבות 6:30 (באוקטובר) הסלעים נצבעים בצבע אדום יפיפה שזכינו לראות קצת ממנו בדרך למעלה, הגענו לתצפית קצת לפני 7:00, אז הזריחה מתחילה ממש לפגוע בסלע. שמיכה זוהרת של אור יורדת מהקצה העליון ועד ללגונה שמתחת. המראה מדהים ובהחלט היה שווה לקום מוקדם ולעלות שביל תלול בחושך בשבילו.  אחרי הפסקת תה ושוקולדים, וכמאתיים תמונות, ירדנו חזרה למאהל. אכלנו ארוחת בוקר וקיפלנו את הציוד, לא מיהרנו ויצאנו לדרך חזרה רק בעשר. תוך פחות משעה חזרנו לרפוחיו צ'ילאנו, המשכנו לשיא הגובה באותו עמק רדוף רוחות שזכור כל כך לרעה מהיום הקודם. הפעם בגלל שהלכנו בבוקר מזג האוויר היה נהדר ואנחנו היינו מלאי אנרגיה, גילינו עד כמה הנוף מדהים - עמק עצום עם נהר שוצף בתחתית, הרים אדירים ונופים מרשימים מכל עבר. אחרי הפסקת שתיה וחטיף פנינו למקטע האחרון בטרק (סה"כ היום השלישי היה 7 ק"מ ב4 שעות) לכיוון המלון Los Torres בפינה המזרחתית של הטרק. הירידה היתה קלה, מזג האוויר מושלם, במהירות ובמצב רוח טוב הגענו לסוף ואנחנו נשארנו עם חיוך גדול על הפנים.
רבצנו על הדשא בשמש החמה במזג אוויר הכי מושלם שרק יכול להיות, כמעט לא ריאלי באוקטובר בדרום פטגוניה. השאטל הגיע ואסף אותנו חזרה לכניסה לפארק ומשם נסענו באוטובוס לפאורטו נאטלס, לעוד לילה אחרון באכסנייה של מרסלה, מקלחת חמה וטובה אחרי 3 ימים של טרק זה פשוט אחד הדברים המדהימים שיש עלי אדמות.קצת זמן אינטרנט, קצת ארגוני תיק לנסיעה חזרה לאל קלאפטה... ומצאנו את עצמנו שוב במסעדת אפריגוניה הנהדרת, מבזבזים את שארית כספינו הצ'יליאני בארוחה טעימה ומחושבת היטב.
לסיכום - 3 ימים (הראשון בכחול, השני בורוד, השלישי בירוק), כ40 ק"מ ואינספור נופים מדהימים.