קישור לחלק א
יום 8 - אחרי שעזבנו את מפלי האיגווסו טסנו חזרה לבאונוס ונסענו 20 שעות באוטובוס לברילוצ'ה בחסות הר הגעש פהוייה שלא אפשר הגעה בטיסה. התעוררנו בשמונה וחצי, אחרי שנת לילה לא רעה יחסית לאוטובוס. קנינו כרטיסים למה שנקרא cama ejuctivo - יענו מיטת מנהלים מה שהיה נוח למדי. פתחנו את הבוקר בקוראסונים עם דולצ'ה דה לצ'ה ותה חם. העברנו את השעתיים הבאות בנסיעה בנוף שללא ספק ענה על ההגדרה eerie - הרים מכוסים באפר בהיר מהר הגעש המדובר ובינהם אגמי תכלת. בדרך עברנו בעמק הנעלם, מקום מרשים ויפה ביותר, למרות כיסוי האפר העדין.הגענו בשעה טובה לברילוצ'ה ומצאנו את ההוסטל הטוב בטיול - 41Below. קרוי במקור על שם וודקה ניוזילנדית, בעלי המקום הקיווים בחרו בשם הזה כי גם ברילוצ'ה, כמו ניו זילנד, נמצאת 41 מעלות רוחב מתחת לקו המשווה.
בילינו שבוע בברילוצ'ה שהייתה מדהימה למרות האפר באוויר, והיה כיף להעביר את הזמן באכסנייה כל כך מוצלחת. האווירה היתה נהדרת, איכשהו תמיד היו שם אחלה אנשים, היה תמיד נחמד סתם לשבת ולקשקש, לפגוש אנשים חדשים ולתכנן דברים יחד. יש נוכחות ישראלית אבל לא משתלטת כמו בהרבה מקומות אחרים בדרום אמריקה וגם העובדים במקום היו מקסימים ואדיבים (ודוברי אנגלית שוטפת מה שלא טרוויאלי כלל).
אחרי התארגנות יצאנו לחקור את העיירה. פטגוניה מאוד דומה לניו זילנד בנופים רק שהכל הרבה פחות ירוק. עשינו סיבוב בין החנויות, קנינו HAVAIANAS ב30 ש"ח, קפצנו לחנות שוקולד נהדרת עליה עוד יסופר בהמשך, וגם לJAUJA - גלידריה מצוינת בה אכלנו חצי קילו גלידה משובחת בקצת יותר מ15 ש"ח.
לפני הטיול בניתי מפה של ברילוצ'ה עם כל מקומות האוכל המומלצים. בערב הראשון הלכו לאלברטו, וזהו. נגמר. לא רוצים לראות שום מסעדה אחרת, דון אלברטו זה המקום שאכלנו בו 6 לילות מתוך ה7 שהיינו בברילוצ'ה (בשביעי בישלנו בהוסטל). גם בעונת השפל שהיינו בה המסעדה הייתה מפוצצת. הזמנו אמפנדס, מנת אנטריקוט ומנת פילה. על מגש עץ גדול הגיע המון בשר - 2 אנטריקוטים ו3 נתחי פילה מושלמים. הפילה נחתך כמו חמאה והיה ללא ספק הטוב שאי פעם אכלנו, ארוחה פשוט מדהימה שחיזקה את אהבנו המתפתחת לברילוצ'ה. שיכורים מבשר דידנו להוסטל ונרדמנו עם חיוך על הפנים.
יום 9 - יום סקי!
נסענו לאתר הסקי El Catedral הסמוך לעיירה. התבאסנו קשות כי לא הצלחנו לארגן ביטוח בריאות לספורט חורף (היה בדיוק הסופ"ש של ראש השנה ולא היה עם מי לדבר בהראל, שהיו אגב ממש מגעילים). אח"כ גילינו שמשום שזה היה היום האחרון בעונה לא היה יותר שיעורים קבוצתיים, ושיעור פרטי לזוג + ציוד יצא תענוג יקר. אני בקושי יודעת לגלוש, אבל מאוד אוהבת ואילו אורי לא ניסה אף פעם וגם לא ממש רצה לנסות, רק כי גררתי אותו הוא מצדו היה מוכן לוותר על עניין השיעור, למרות שהיה לי ברור שאין מצב שאנחנו עולים על ההר הזה בלי שום הדרכה. בסוף רגע לפני שכבר הייתי מוכנה לוותר על כל הסיפור מצאנו מקום יותר זול לציוד ושיעור (עדין היה 520 פזו לשנינו...) ורצנו לתפוס את השלג הטוב של הבוקר. עלינו לאיזור המתחילים, ממנו היה נוף מהמם של כל איזור האגמים. נפלנו גם על יום מדהים, הטוב שהיה בכל שהותינו בברילוצ'ה. המדריכה שלנו הראתה לנו איך עוצרים, מאטים ומסתובבים בלי ליפול. אחרי שעה וחצי אורי התחיל להרגיש כאב עז ברגל שהתברר להיות יבלת ופצע מנעליים לא מתאימות. על הדרך הוא גם נפל ונחבל בירך, בזה הסתיימה קריירת הסקי שלו. את שירותי חברת הראל לא היינו צריכים אבל אני בספק רב אם הוא אי פעם יבוא לעשות איתי סקי שוב.
יום 10 - טרק לרפוחיו פריי
נסענו לאותו אתר הסקי שהיינו בו אתמול. הפעם במקום לעלות על המדרונות הלכנו לקצה האתר ממנו מתחיל טרק הפריי. בעונת הקיץ עושים טרק מעגלי של 3 ימים, אבל כיוון שעדין היינו בסוף החורף יכלנו להגיע רק עד הבקתה הראשונה ומשם לחזור באותה דרך, סה"כ 20 ק"מ. חשוב להירשם בלשכת המודיעין של הפארקים לכל צרה שלא תבוא. התחלנו את הטרק ב9 בבוקר, הראות הייתה על פנים, האגמים הכחולים שראינו אתמול הצטמצמו לכדי צלליות אפורות. עברנו אינספור גשרים מאולתרים יותר ופחות. אט אט ההליכה נהייתה קשה יותר, היו כמה איזורים שלא היו מסומנים היטב מה שהוביל למעט ברבורים בדרך. באמצע המסלול התחילו להופיע איזורי שלג, כאלה שניתן לעבור בקלות בלי מאמץ מיוחד. הראות השתפרה, היינו בעמק יפה בין הרים ונחל שוצף. לקראת הסוף כבר נהיה ממש קשה - השלג עמוק, המדרון תלול וההתקדמות איטית ביותר. הנעליים היו כבר רטובות וקפואות מהשלג. בחלק האחרון כבר רואים את הבקתה ומשננים בראש "עוד טיפה... עוד טיפה..." אבל למרות כל הקושי היה מאתגר ואפילו משעשע.הבקתה עצמה היתה ממש מקסימה ואם היה לנו יותר זמן בטיול היינו שמחים להשאר פה לילה ולרדת רק למחרת. מקום חמים עם בקבוקי אלכוהול על המדפים סביב התקרה, תצלומים של מטפסי הרים וגולשי סקי שחקרו את האיזור ואח עם ציוד מתייבש עליו. הדרך חזרה היתה הרבה יותר קלה וכיפית, הק"מ הראשון שהיה כל כך קשה בדרך למעלה עבר בקלות בגלישה על התחת ואח"כ כמה ק"מ של הליכה ביער יפה בירידה קלילה. בחלק האחרון כבר היינו מותשים וכאובים, חצינו שוב את כל הנחלים ואחרי 8.5 שעות של הליכה, הגענו חזרה לבסיס הטרק.פינקנו את עצמינו בארוחה #2 אצל דון אלברטו עם הר אמפנדס והר צ'יפס.
יום 11 - שבעת האגמים
שכרנו רכב ליום אחד עם שתי ישראליות שפגשנו בהוסטל כדי לעשות את מסלול שבעת האגמים שיוצא מברילוצ'ה, מסלול מעגלי של כ400 ק"מ אותו אפשר לעשות ביום או יומיים. ב10 בבוקר יצאנו מהעיירה בשוורולט דנדשה (במונחים ארגנטינאים). אחרי כשעה הגענו לנקודת העצירה הראשונה בעיירה Villa Angustura. העיירה נפגעה קשות מהתפרצות הר הגעש וכמעט הכל היה סגור ומכוסה שכבה עבה של אפר. פעם היתה זאת עיירה שוקקת ומקום שמשך עליו המוני תיירים, היה עצוב ומדכא לראות את המצב עכשיו. בהמשך האפר התחיל להתבהר ואגמי התכלת היפים תפסו את מקומם של הרי האפר. עצרנו בכמה נקודות מהממות לאורך הכביש, כל אגם עוצרים, מצלמים וממשיכים הלאה.את הצהריים העברנו בעיירת סאן מרטין שנמצאת בקצה הצפוני של המסלול, עיירה חמודה עם מבני עץ מקסימים. אחרי ארוחת צהריים שכללה בעיקר גלידה התחלנו את הנסיעה חזרה לברילוצ'ה, דרך כביש אחר ויפה לא פחות. אומנם לא אגמים תכולים כמו מקודם אלא מרחבים אדירים של ערבות ומאגר מים אחד עצום ומרשים.
בערב אכלנו במסעדה של דון אלברטו (אלא מה?) ואורי ארגן טורניר פוקר סוער באכסניה, בו הוא גם ניצח.
יום 12 - יום אחרון בברילוצ'ה (לא לדאוג, נחזור בהמשך הטיול לעוד יומיים)
התעוררנו מאוחר והתארגנו לאט. לקראת הצהריים נסענו לתצפית שנמצאת בק"מ ה17 (ליתר דיוק 17.5) בכביש שיוצא מהעיירה. עלינו בעזרת רכבל, אפשר גם ברגל אבל זה עלייה די תלולה וחסרת נוף. הרכבל התברר מוצלח מאוד - זול (40 פזו), שקט ורומנטי. למעלה יש תצפית פשוט מדהימה, הגענו ביום שהראות היתה בינונית מינוס ועדין היה נוף עוצר נשימה.
בכל כיוון שאליו תפנה מבט יש איים קטנטנים, אגמים, חצאי איים ומפרצונים שיוצרים מראה מדהים ומיוחד. אחרי סבב צילומים התחרדנו בשמש עם קצת שתיה וסנדווי'צים וירדנו חזרה ברכבל. חוויה נהדרת.
המשכנו לתחתנה האחרונה של האוטובוס (25 ק"מ מברילוצ'ה) הסמוכה למלון Llao Llao, המלון היקר בפטגוניה וכנראה בדרום אמריקה כולה. באיזור כמה מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים, אנחנו עשינו מסלול קל ונוח של 3 ק"מ. במסלול עוברים בתוך מעין מערות עשויות מקני סוף, מגיעים עד לשפת האגם ועד ללגונה מהממת. חביב בהחלט. הדרך חזרה היא על כביש סלול של 5 ק"מ, אפשר ורצוי לתפוס טרמפ. אבל לצערינו בשעה ומשהו שהלכנו עברו רק 5 מכוניות: אמבולנס, משטרה ו3 מכוניות שלא עצרו.
חזרנו לברילוצ'ה לסיבוב סידורים אחרון, קפצנו שוב לממושקה, השוקולד הטוב בפטגוניה, בככר העיר פגשנו חברים מהלימודים שלי ובילינו את הערב בדון אלברטו שכבר הפך למוטיב חוזר בסיפור (ומומן הפעם מכספי זכיית הפוקר של אמש).
יום 13 - הנסיעה לפוקון
יום ארוך ומייגע בו חצינו את הגבול לצ'ילה והגענו לעיירת הנופש המקסימה - פוקון. מעבר הגבול היה אכזרי ואורי היה צריך להפרד מכל הסנדוויצ'ים שהכין. אחרי מעבר הגבול הנוף השתנה במהירות, הרי האנדים יוצרים צל גשם מעל צ'ילה והיא פשוט מהממת!!! הכל ירוק, בוהק, כחול ויפה. ניו זיולנד ממש! בתוך צ'ילה לקחנו אוטובוס מאסף להחריד (היחיד שהיה לפוקון) כך שדרך שהיתה לוקחת שעתיים-שלוש נמרחה לחמש שעות ארוכות ומייגעות. בעשר בערב הגענו לפוקון - לנו היא קצת הזכירה את וואנקה מניו זילנד, מקום חמוד, רחובות מקסימים, אגמים, רק ההוסטל (ruka hostel) היה לא משהו, אבל אי אפשר שתמיד הכל יהיה מושלם. מצאנו את עצמנו באכסניה נטושה היינו שם לבד, בקור אימים, בפאתי העיירה. גם המחשב והאינטרנט היו מקרטעים, הלכתי לישון עצבנית בפליז וכפפות.
יום 14 - העברנו את היום בצורה רגועה בעיירה. הלכנו לאורך האגם, שמנו לב שיש המון דגלים בכל מקום, הצ'יליאנים האלו פטריוטים חבל על הזמן! צ'ילה נחשבת לאחת המדינות היציבות בדרום אמריקה, מבחינה כלכלית ופוליטית, אבל עם כל היציבות הזאת עדין אין נוטלה בסופר, מה שאכזב אותנו קשות.
הגענו לפוקון בעיקר בשביל לטפס על הר הגעש שסמוך לעיירה - הוייריקה. הטיפוס לא פשוט, עולים כ2000 מטר בקו אנכי (6-7 קילומטרים קשים של עליה), כיוון שהיינו בסוף החורף ההר היה מכוסה כולו בשלג, מה שכמובן הקשה על הטיפוס. על כל זה יש להוסיף את תנאי מזג האויר הבעייתיים שגורמים לכך שלא כל קבוצה שעולה תגיע לפסגה, וזה כמובן כדי לדאוג שכל קבוצה שעולה גם תחזור.עשינו סקר שוק בין החברות השונות שמציעות טיפוס, התענוג עולה בין 70-90 דולר לאדם, לא נורא בהתחשב בעובדה שאתה מקבל ציוד מלא ומדריכים צמודים. בחרנו בסופו של דבר לעשות את העלייה עם סוכנות ה-Backpackers (האתר לא זמין, אולי הם לא קיימים יותר), שקראנו עליה המלצות טובות באתר למטייל. המחיר היה סביר ולא מוגזם, הם היו הראשונים לצאת בבוקר (ב5:30 בבוקר!) יתרון מאוד גדול - היינו ראשונים על ההר ולא נתקענו מאחורי שום קבוצה אחרת, וגם מזג האויר בעלייה היה קריר ונעים ולא החום של הצהריים כמו שהיה להרבה קבוצות שהיו על ההר אח"כ. וגם, אולי הכי חשוב, קלאודיו בעל החברה עשה רושם טוב ואמין ודיבר אנגלית טובה ואפילו קצת עברית ("הכל בראש" ו-"הכל ברגליים" התגלו להיות שימושיים מאוד אחרי 6 שעות טיפוס).
אחרי ארוחת ערב שבישלנו בהוסטל ועוד קצת טיול על שפת האגם הגענו בשמונה בערב לסוכנות הטיפוס כדי לקבל את כל הציוד - מדידות של הכל ווידוא תחזית מזג אויר אחרונה. התחזית היתה נהדרת, מדדנו את חליפות הסערה ונעלי הטיפוס וחזרנו להוסטל ללכת לישון מוקדם.
יום 15 - התעוררנו ב4:30, היה קשה... אחרי התארגנות זריזה יצאנו לבוקר חשוך, לבושים בכמה שכבות של ביגוד תרמי וחליפות סערה בצבע צהוב זוהר, מדדים ברחובות הנטושים של העיירה. הגענו ראשונים, קיבלנו תיק לא קטן עם כל הציוד הטכני: שני זוגות כפפות, קסדה, קרמפונים, מגן תחת (יוסבר בהמשך) וגייטרס לעטיפת הקרסוליים, לזה הוספנו אוכל ומים לכל היום, קרם הגנה ומשקפי שמש (לא יוצאים בלי! עלול לגרום לעוורון שלג...), כובע, צעיף ושפתון.
עמוסים בכל הציוד הזה נדחסנו לשני מיניבוסים עם עוד 20 ברי מזל ונסענו בחושך אל עבר ההר. פרקנו מהרכבים בגובה 1000 מטר, קיבלנו פלסטיק לתחת וגרזן קרח ששופצרו בזריזות לתיקים, תדריך ראשוני והתחלנו לעלות.
בחלק הראשון הלכנו בקצב רגיל, לא מהיר ובשיפוע מאוד מתון. בקיץ, כשאין שלג, אפשר לעלות את זה עם המיניבוסים עד לבסיס של הרכבל ומשם לוקחים רכבל עד לאמצע של ההר. בגלל העונה לנו לא היה לא מיניבוס ולא רכבל, עלינו אט אט את כל הדרך למעלה בלי שום עזרה. אחרי כשעה וחצי של הליכה עלינו לצלע ההר ונחנו. בשלב הזה התחיל להיות קצת מפחיד, השיפוע היה מאסיבי יותר והלכנו בזיג זג, אחיזת הנעליים שלי לא היתה משהו ובחלקים שהיו יותר עם קרח הרגשתי שאני ממש הולכת ליפול ולהתדרדר את כל ההר הזה. בגלל השעה המוקדמת היינו לגמרי לבד על ההר עם נוף מטורף לכל כיוון, מצד אחד אגם, לצידו שרשרת הרים ירוקים, והרים רחוקים יותר - גבוהים ומושלגים, באופק הר געש נוסף, קונוס לבן מושלם. ואנחנו על ההר שלנו, עם פסגה לבנה (ומדומה בשלב זה) שגם אם לא רואים ממש את הפסגה, רואים בבירור את העשן שיוצא ממנה. בהפסקה השלישית הנוף רק הלך והשתפר, היתה מעין בליטה מתך ההר, הנוף המופלא נפרש לכל עבר, עוד קצת מנוחה, חטיף, תמונה ושתיה וממשיכים עלות.המדרון נהיה ממש חלק ותלול, הלכתי מאחורי אורי ולפעמים ממש קפאתי במקום מרב פחד, היה קשה, לא כל כך פיזית כמו שיותר מנטלית, אבל המשכתי. הגענו לעצירה רביעית שם 3 חברה' מהירים המשיכו הלאה עם מדריך נוסף, הם היו עמוסים גם בציוד סקי וסנאובורד שכן תכננו לרדת את ההר בגלישה, ו3 בנות איטיות נשארו עם מדריך אחר שילך יותר לאט. אנחנו היינו בקבוצה הרגילה. נשארה עוד כשעה וחצי לפסגה. בחצי הראשון של העלייה הזאת היה לי כבר ממש קשה מבחינת הפחד, אמרתי שאני לא רוצה להיות פה ושאני רוצה קרמפונים. אחרי חצי שעה, כשכבר נהיה ממש ממש תלול התיישבנו והמדריכים חיברו לנו קרמפונים (זיזים מתכתיים לנעליים) לרווחתי הרבה. מאותו רגע נהיה לי הרבה יותר נחמד! אחד המדריכים הדגים נפילה ואיך ליפול נכון על הגרזן כדי לא להחליק יותר מידי, מה שמאוד הרגיע אותי כי ראיתי שקל לעצור גם אם נופלים
מה שכן הקטע האחרון הזה, למרות שכבר לא היה מפחיד, היה הכי קשה פיזית. הרגשת איך כל צעד עולה לך ביוקר, כל נשימה קשה יותר והמאמץ משמעותי. בתשישות רבה צברנו צעד ועוד צעד עד הפסגה, ללא ספק היה קשה אבל מגניב! הגענו לפסגה, זכינו לברכות מהמדרכים, והלכנו עוד כמה עשרות מטרים להציץ לתוך הלוע הפעור של הר הגעש הפעיל הזה. הנוף היה עוצר נשימה, הקונטרסט בין המרחקים והנופים מסביב לבין הקרבה של לוע הר הגעש היה פשוט סוריאליסטי. היה כיף לעמוד למעלה ולדעת שהצלחנו לעלות את זה, למרות הפחד והקשיים הפיזיים, למרות שלא היה רכבל פעיל, למרות שאוקטובר זה ממש לא העונה, הצלחנו!
אחרי חצי שעה בפסגה התחלנו את הדרך מטה. התחלנו ברגל עם הקרמפונים, הירידה למרות שהיתה ללא ספק קלה יותר מהעליה עדין היתה קשה פיזית ומלאת נפילות. כולל נפילה וירטואוזית במיוחד של אורי שדרשה שני גרזני קרח כדי לצאת ממנה. הפעם לא פחדתי בכלל, אחרי נפילה או שתיים הבנתי את העקרון של איך לעצור מהר והיה ממש סבבה. ואז הגענו לחלק הכיפי - את שאר ההר ירדנו בגלישה על התחת, עם מגן תחת מבד עבה ופלסטיק החלקה. בהתחלה היה קצת תלול ומפחיד אבל מהר מאוד התחלנו להחליק מהר יותר ומדויק יותר, השלג היה ממש רך, והיה כיף ולא מסוכן. באחד המדרונות החלקתי כל כך מהר שהשלג מקדימה עף מעליי בקשת, פשוט אדיר! בסוף המדרון היה כבר ממש מתון ואי אפשר היה להחליק, רק ללכת בשלג העמוק. דידנו למכוניות ונסענו העירה. החלפנו את הבגדים הרטובים והזמנו אוטובוס למחרת חזרה לברילוצ'ה. בערב נסענו למעיינות החמים Los Pozones שסמוכים לעיירה. הקונספט מעניין - בחוץ קפוא, יש שבע בריכות שנעות בין 30-42 מעלות כל אחת, ואתה בקור הזה אמור להתפשט ולקפוץ לבריכה. אבל ברגע שנכנסים לבריכה דווקא חמים ונעים. חוויה נחמדה ולא יקרה מידי.
יום 16 - התעוררנו לבקתה קרה. ארזנו את התיקים והלכנו לתחנה המרכזית בפוקון משם לקחנו אוטובוס לאוזורנו, עיר מרכזית בצ'ילה. הנסיעה עברה בקלות יחסית תוך 4 שעות וחצי. למרות העצירות הרבות של האוטובוס המאסף נמנמנו רבות תודות לעייפות מיום הטיפוס שעברנו, עם כרית צואר נוחה ומוזיקה. היה ממש לא נורא.
בתחנה מהרכזית באוזורנו קנינו כרטיסים להמשך הדרך - חזרה לברילוצ'ה. הכסף הצ'יליאני הספיק בדיוק לכרטיסים, אכלנו שוקולד מהמם של ממושקה (ששמרנו עוד מברילוצ'ה) ודאגנו בעיקר ממעבר המכס האכזרי. ב16:30 אחה"צ עלינו לאוטובוס. העברנו כמה שעות בנסיעה בנופים הכפריים של צ'ילה, היא מאוד שונה מארגנטיה, מצד אחד מדובר במדינה יותר מצליחה כלכלית, אבל לפחות באיזורים שביקרנו בהם הכל נראה מאוד כפרי ופשוט, בתי עץ קטנים, שדות, פרות. היא גם הרבה יותר ירוקה ויפה מארגנטינה... אחרי זמן מה האוטובוס עצר, ולפי מה שהצלחנו להבין (אף אחד לא דיבר אנגלית) יש בעיה במעבר הגבול ולא נוכל להמשיך. הכרטיסן אמר משהו על הר געש ולחזור לאוזורנו, מה שאותי הלחיץ, כי לא היה לי מושג מה אפשר לעשות בעיר האפורה. הנסיעה עברה באווירה מתוחה כשכולם חוששים שכל רגע האוטובוס עושה פרסה. צפונית לנו אפשר היה לראות עמוד עשן מאסיבי שיצא מהר הגעש שמתפרץ באיזור בחצי שנה האחרונה - Cordon Caulle-Puyehe. הקומה השניה באוטובוס התמלאה באנשים שעלו כדי לצלם את המראה ההזוי. הכרטיסן עלה שוב ואמר משהו על rapido ו-papelles, מזה הבנו שכנראה נעבור תהליך מזורז בגבול כדי לחצות את מעבר ההרים לפני שיסגר סופית עקב הר הגעש שכנראה מתפרץ יותר מהמקובל. ביקורת הגבולות הצ'יליאנית היתה מלאת אפר, עברנו אותה במהירות וחזרנו לאוטובוס. מהכרטיסן הבנתי (בספרדית מוגבלת ביותר) שמעבר ההרים סגור אבל אנחנו עוברים בכל מקרה... על השלט בכניסה למעבר ההרים שמציין את מצב הכביש היה כתוב peligroso והיינו הרכב היחיד על הכביש בכל הנסיעה שארכה כחצי שעה מורטת עצבים עד שהגענו לצד הארגנטינאי. ההרים היו מכוסים באפר ואפילו האגמים הקטנים בדרך היו מכוסים בשכבה צפה של אפר, מראה סוריאליסטי וקצת מפחיד לאור המהירות של האוטובוס.
במשך כל הזמן הזה היה בונדינג מטורף בין הארגנטינאים באוטובוס. הם שתו mate ביחד וניסו להעביר את השעות בצחוקים והומור. mate זה מעין "טקס תה" ארגנטינאי, מוזגים לכוס מיוחדת מים חמים וחליטת עשבים, ושותים בעזרת קש מסנן שנקרא בומבילה. מסתבר שזה לא סתם גימיק לתיירים אלא ממש טקס חברתי נפוץ. אחרי מעבר הגבול המשכנו עוד שעתיים עד שהגענו לברילוצ'ה, שם הזמנו מקום יום מראש במלון כי כל האכסניות היו מפוצצות. החדר היה גדול ונוח, הסיפור היה די זול כי בדיוק היה מבצע והחסרון היחיד היה שהמלון היה מחוץ לעיר, אבל בשביל לילה אחד בהחלט לא נורא. תשושים מהנסיעה ומיום הטיפוס הקודם נפלנו למיטה מהר ובאפיסת כוחות מוחלטת.
יום 17+18 - יומיים רגועים לחלוטין בברילוצ'ה בהם לא עשינו כלום כלום כלום! אחרי חצי טיול הרגשנו שאנחנו צריכים קצת זמן מנוחה. בין טרק לטיפוס לנסיעות אוטובוס ארוכות הגיע לנו קצת לנוח. בילינו יומיים באכסניית ה 41Bellow האהובה עלינו. עשינו כביסה, אכלנו טוב - גלידה, שוקולד, עוגות ואיך לא - סטייקים אצל דון אלברטו. הזמנו טיסה לדרום פטגוניה ותכננו את שארית הטיול. בילינו שעות בסלון של האכסניה, רביצה רגועה עם זמן אינטרנט וזמן מינגלינג - נהנים להכיר אנשים שהגיעו מכל העולם לעיירה הקסומה.
יום 8 - אחרי שעזבנו את מפלי האיגווסו טסנו חזרה לבאונוס ונסענו 20 שעות באוטובוס לברילוצ'ה בחסות הר הגעש פהוייה שלא אפשר הגעה בטיסה. התעוררנו בשמונה וחצי, אחרי שנת לילה לא רעה יחסית לאוטובוס. קנינו כרטיסים למה שנקרא cama ejuctivo - יענו מיטת מנהלים מה שהיה נוח למדי. פתחנו את הבוקר בקוראסונים עם דולצ'ה דה לצ'ה ותה חם. העברנו את השעתיים הבאות בנסיעה בנוף שללא ספק ענה על ההגדרה eerie - הרים מכוסים באפר בהיר מהר הגעש המדובר ובינהם אגמי תכלת. בדרך עברנו בעמק הנעלם, מקום מרשים ויפה ביותר, למרות כיסוי האפר העדין.הגענו בשעה טובה לברילוצ'ה ומצאנו את ההוסטל הטוב בטיול - 41Below. קרוי במקור על שם וודקה ניוזילנדית, בעלי המקום הקיווים בחרו בשם הזה כי גם ברילוצ'ה, כמו ניו זילנד, נמצאת 41 מעלות רוחב מתחת לקו המשווה.
בילינו שבוע בברילוצ'ה שהייתה מדהימה למרות האפר באוויר, והיה כיף להעביר את הזמן באכסנייה כל כך מוצלחת. האווירה היתה נהדרת, איכשהו תמיד היו שם אחלה אנשים, היה תמיד נחמד סתם לשבת ולקשקש, לפגוש אנשים חדשים ולתכנן דברים יחד. יש נוכחות ישראלית אבל לא משתלטת כמו בהרבה מקומות אחרים בדרום אמריקה וגם העובדים במקום היו מקסימים ואדיבים (ודוברי אנגלית שוטפת מה שלא טרוויאלי כלל).
אחרי התארגנות יצאנו לחקור את העיירה. פטגוניה מאוד דומה לניו זילנד בנופים רק שהכל הרבה פחות ירוק. עשינו סיבוב בין החנויות, קנינו HAVAIANAS ב30 ש"ח, קפצנו לחנות שוקולד נהדרת עליה עוד יסופר בהמשך, וגם לJAUJA - גלידריה מצוינת בה אכלנו חצי קילו גלידה משובחת בקצת יותר מ15 ש"ח.
לפני הטיול בניתי מפה של ברילוצ'ה עם כל מקומות האוכל המומלצים. בערב הראשון הלכו לאלברטו, וזהו. נגמר. לא רוצים לראות שום מסעדה אחרת, דון אלברטו זה המקום שאכלנו בו 6 לילות מתוך ה7 שהיינו בברילוצ'ה (בשביעי בישלנו בהוסטל). גם בעונת השפל שהיינו בה המסעדה הייתה מפוצצת. הזמנו אמפנדס, מנת אנטריקוט ומנת פילה. על מגש עץ גדול הגיע המון בשר - 2 אנטריקוטים ו3 נתחי פילה מושלמים. הפילה נחתך כמו חמאה והיה ללא ספק הטוב שאי פעם אכלנו, ארוחה פשוט מדהימה שחיזקה את אהבנו המתפתחת לברילוצ'ה. שיכורים מבשר דידנו להוסטל ונרדמנו עם חיוך על הפנים.
יום 9 - יום סקי!
נסענו לאתר הסקי El Catedral הסמוך לעיירה. התבאסנו קשות כי לא הצלחנו לארגן ביטוח בריאות לספורט חורף (היה בדיוק הסופ"ש של ראש השנה ולא היה עם מי לדבר בהראל, שהיו אגב ממש מגעילים). אח"כ גילינו שמשום שזה היה היום האחרון בעונה לא היה יותר שיעורים קבוצתיים, ושיעור פרטי לזוג + ציוד יצא תענוג יקר. אני בקושי יודעת לגלוש, אבל מאוד אוהבת ואילו אורי לא ניסה אף פעם וגם לא ממש רצה לנסות, רק כי גררתי אותו הוא מצדו היה מוכן לוותר על עניין השיעור, למרות שהיה לי ברור שאין מצב שאנחנו עולים על ההר הזה בלי שום הדרכה. בסוף רגע לפני שכבר הייתי מוכנה לוותר על כל הסיפור מצאנו מקום יותר זול לציוד ושיעור (עדין היה 520 פזו לשנינו...) ורצנו לתפוס את השלג הטוב של הבוקר. עלינו לאיזור המתחילים, ממנו היה נוף מהמם של כל איזור האגמים. נפלנו גם על יום מדהים, הטוב שהיה בכל שהותינו בברילוצ'ה. המדריכה שלנו הראתה לנו איך עוצרים, מאטים ומסתובבים בלי ליפול. אחרי שעה וחצי אורי התחיל להרגיש כאב עז ברגל שהתברר להיות יבלת ופצע מנעליים לא מתאימות. על הדרך הוא גם נפל ונחבל בירך, בזה הסתיימה קריירת הסקי שלו. את שירותי חברת הראל לא היינו צריכים אבל אני בספק רב אם הוא אי פעם יבוא לעשות איתי סקי שוב.
יום 10 - טרק לרפוחיו פריי
נסענו לאותו אתר הסקי שהיינו בו אתמול. הפעם במקום לעלות על המדרונות הלכנו לקצה האתר ממנו מתחיל טרק הפריי. בעונת הקיץ עושים טרק מעגלי של 3 ימים, אבל כיוון שעדין היינו בסוף החורף יכלנו להגיע רק עד הבקתה הראשונה ומשם לחזור באותה דרך, סה"כ 20 ק"מ. חשוב להירשם בלשכת המודיעין של הפארקים לכל צרה שלא תבוא. התחלנו את הטרק ב9 בבוקר, הראות הייתה על פנים, האגמים הכחולים שראינו אתמול הצטמצמו לכדי צלליות אפורות. עברנו אינספור גשרים מאולתרים יותר ופחות. אט אט ההליכה נהייתה קשה יותר, היו כמה איזורים שלא היו מסומנים היטב מה שהוביל למעט ברבורים בדרך. באמצע המסלול התחילו להופיע איזורי שלג, כאלה שניתן לעבור בקלות בלי מאמץ מיוחד. הראות השתפרה, היינו בעמק יפה בין הרים ונחל שוצף. לקראת הסוף כבר נהיה ממש קשה - השלג עמוק, המדרון תלול וההתקדמות איטית ביותר. הנעליים היו כבר רטובות וקפואות מהשלג. בחלק האחרון כבר רואים את הבקתה ומשננים בראש "עוד טיפה... עוד טיפה..." אבל למרות כל הקושי היה מאתגר ואפילו משעשע.הבקתה עצמה היתה ממש מקסימה ואם היה לנו יותר זמן בטיול היינו שמחים להשאר פה לילה ולרדת רק למחרת. מקום חמים עם בקבוקי אלכוהול על המדפים סביב התקרה, תצלומים של מטפסי הרים וגולשי סקי שחקרו את האיזור ואח עם ציוד מתייבש עליו. הדרך חזרה היתה הרבה יותר קלה וכיפית, הק"מ הראשון שהיה כל כך קשה בדרך למעלה עבר בקלות בגלישה על התחת ואח"כ כמה ק"מ של הליכה ביער יפה בירידה קלילה. בחלק האחרון כבר היינו מותשים וכאובים, חצינו שוב את כל הנחלים ואחרי 8.5 שעות של הליכה, הגענו חזרה לבסיס הטרק.פינקנו את עצמינו בארוחה #2 אצל דון אלברטו עם הר אמפנדס והר צ'יפס.
יום 11 - שבעת האגמים
שכרנו רכב ליום אחד עם שתי ישראליות שפגשנו בהוסטל כדי לעשות את מסלול שבעת האגמים שיוצא מברילוצ'ה, מסלול מעגלי של כ400 ק"מ אותו אפשר לעשות ביום או יומיים. ב10 בבוקר יצאנו מהעיירה בשוורולט דנדשה (במונחים ארגנטינאים). אחרי כשעה הגענו לנקודת העצירה הראשונה בעיירה Villa Angustura. העיירה נפגעה קשות מהתפרצות הר הגעש וכמעט הכל היה סגור ומכוסה שכבה עבה של אפר. פעם היתה זאת עיירה שוקקת ומקום שמשך עליו המוני תיירים, היה עצוב ומדכא לראות את המצב עכשיו. בהמשך האפר התחיל להתבהר ואגמי התכלת היפים תפסו את מקומם של הרי האפר. עצרנו בכמה נקודות מהממות לאורך הכביש, כל אגם עוצרים, מצלמים וממשיכים הלאה.את הצהריים העברנו בעיירת סאן מרטין שנמצאת בקצה הצפוני של המסלול, עיירה חמודה עם מבני עץ מקסימים. אחרי ארוחת צהריים שכללה בעיקר גלידה התחלנו את הנסיעה חזרה לברילוצ'ה, דרך כביש אחר ויפה לא פחות. אומנם לא אגמים תכולים כמו מקודם אלא מרחבים אדירים של ערבות ומאגר מים אחד עצום ומרשים.
בערב אכלנו במסעדה של דון אלברטו (אלא מה?) ואורי ארגן טורניר פוקר סוער באכסניה, בו הוא גם ניצח.
יום 12 - יום אחרון בברילוצ'ה (לא לדאוג, נחזור בהמשך הטיול לעוד יומיים)
התעוררנו מאוחר והתארגנו לאט. לקראת הצהריים נסענו לתצפית שנמצאת בק"מ ה17 (ליתר דיוק 17.5) בכביש שיוצא מהעיירה. עלינו בעזרת רכבל, אפשר גם ברגל אבל זה עלייה די תלולה וחסרת נוף. הרכבל התברר מוצלח מאוד - זול (40 פזו), שקט ורומנטי. למעלה יש תצפית פשוט מדהימה, הגענו ביום שהראות היתה בינונית מינוס ועדין היה נוף עוצר נשימה.
בכל כיוון שאליו תפנה מבט יש איים קטנטנים, אגמים, חצאי איים ומפרצונים שיוצרים מראה מדהים ומיוחד. אחרי סבב צילומים התחרדנו בשמש עם קצת שתיה וסנדווי'צים וירדנו חזרה ברכבל. חוויה נהדרת.
המשכנו לתחתנה האחרונה של האוטובוס (25 ק"מ מברילוצ'ה) הסמוכה למלון Llao Llao, המלון היקר בפטגוניה וכנראה בדרום אמריקה כולה. באיזור כמה מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים, אנחנו עשינו מסלול קל ונוח של 3 ק"מ. במסלול עוברים בתוך מעין מערות עשויות מקני סוף, מגיעים עד לשפת האגם ועד ללגונה מהממת. חביב בהחלט. הדרך חזרה היא על כביש סלול של 5 ק"מ, אפשר ורצוי לתפוס טרמפ. אבל לצערינו בשעה ומשהו שהלכנו עברו רק 5 מכוניות: אמבולנס, משטרה ו3 מכוניות שלא עצרו.
חזרנו לברילוצ'ה לסיבוב סידורים אחרון, קפצנו שוב לממושקה, השוקולד הטוב בפטגוניה, בככר העיר פגשנו חברים מהלימודים שלי ובילינו את הערב בדון אלברטו שכבר הפך למוטיב חוזר בסיפור (ומומן הפעם מכספי זכיית הפוקר של אמש).
יום 13 - הנסיעה לפוקון
יום ארוך ומייגע בו חצינו את הגבול לצ'ילה והגענו לעיירת הנופש המקסימה - פוקון. מעבר הגבול היה אכזרי ואורי היה צריך להפרד מכל הסנדוויצ'ים שהכין. אחרי מעבר הגבול הנוף השתנה במהירות, הרי האנדים יוצרים צל גשם מעל צ'ילה והיא פשוט מהממת!!! הכל ירוק, בוהק, כחול ויפה. ניו זיולנד ממש! בתוך צ'ילה לקחנו אוטובוס מאסף להחריד (היחיד שהיה לפוקון) כך שדרך שהיתה לוקחת שעתיים-שלוש נמרחה לחמש שעות ארוכות ומייגעות. בעשר בערב הגענו לפוקון - לנו היא קצת הזכירה את וואנקה מניו זילנד, מקום חמוד, רחובות מקסימים, אגמים, רק ההוסטל (ruka hostel) היה לא משהו, אבל אי אפשר שתמיד הכל יהיה מושלם. מצאנו את עצמנו באכסניה נטושה היינו שם לבד, בקור אימים, בפאתי העיירה. גם המחשב והאינטרנט היו מקרטעים, הלכתי לישון עצבנית בפליז וכפפות.
יום 14 - העברנו את היום בצורה רגועה בעיירה. הלכנו לאורך האגם, שמנו לב שיש המון דגלים בכל מקום, הצ'יליאנים האלו פטריוטים חבל על הזמן! צ'ילה נחשבת לאחת המדינות היציבות בדרום אמריקה, מבחינה כלכלית ופוליטית, אבל עם כל היציבות הזאת עדין אין נוטלה בסופר, מה שאכזב אותנו קשות.
הגענו לפוקון בעיקר בשביל לטפס על הר הגעש שסמוך לעיירה - הוייריקה. הטיפוס לא פשוט, עולים כ2000 מטר בקו אנכי (6-7 קילומטרים קשים של עליה), כיוון שהיינו בסוף החורף ההר היה מכוסה כולו בשלג, מה שכמובן הקשה על הטיפוס. על כל זה יש להוסיף את תנאי מזג האויר הבעייתיים שגורמים לכך שלא כל קבוצה שעולה תגיע לפסגה, וזה כמובן כדי לדאוג שכל קבוצה שעולה גם תחזור.עשינו סקר שוק בין החברות השונות שמציעות טיפוס, התענוג עולה בין 70-90 דולר לאדם, לא נורא בהתחשב בעובדה שאתה מקבל ציוד מלא ומדריכים צמודים. בחרנו בסופו של דבר לעשות את העלייה עם סוכנות ה-Backpackers (האתר לא זמין, אולי הם לא קיימים יותר), שקראנו עליה המלצות טובות באתר למטייל. המחיר היה סביר ולא מוגזם, הם היו הראשונים לצאת בבוקר (ב5:30 בבוקר!) יתרון מאוד גדול - היינו ראשונים על ההר ולא נתקענו מאחורי שום קבוצה אחרת, וגם מזג האויר בעלייה היה קריר ונעים ולא החום של הצהריים כמו שהיה להרבה קבוצות שהיו על ההר אח"כ. וגם, אולי הכי חשוב, קלאודיו בעל החברה עשה רושם טוב ואמין ודיבר אנגלית טובה ואפילו קצת עברית ("הכל בראש" ו-"הכל ברגליים" התגלו להיות שימושיים מאוד אחרי 6 שעות טיפוס).
אחרי ארוחת ערב שבישלנו בהוסטל ועוד קצת טיול על שפת האגם הגענו בשמונה בערב לסוכנות הטיפוס כדי לקבל את כל הציוד - מדידות של הכל ווידוא תחזית מזג אויר אחרונה. התחזית היתה נהדרת, מדדנו את חליפות הסערה ונעלי הטיפוס וחזרנו להוסטל ללכת לישון מוקדם.
יום 15 - התעוררנו ב4:30, היה קשה... אחרי התארגנות זריזה יצאנו לבוקר חשוך, לבושים בכמה שכבות של ביגוד תרמי וחליפות סערה בצבע צהוב זוהר, מדדים ברחובות הנטושים של העיירה. הגענו ראשונים, קיבלנו תיק לא קטן עם כל הציוד הטכני: שני זוגות כפפות, קסדה, קרמפונים, מגן תחת (יוסבר בהמשך) וגייטרס לעטיפת הקרסוליים, לזה הוספנו אוכל ומים לכל היום, קרם הגנה ומשקפי שמש (לא יוצאים בלי! עלול לגרום לעוורון שלג...), כובע, צעיף ושפתון.
עמוסים בכל הציוד הזה נדחסנו לשני מיניבוסים עם עוד 20 ברי מזל ונסענו בחושך אל עבר ההר. פרקנו מהרכבים בגובה 1000 מטר, קיבלנו פלסטיק לתחת וגרזן קרח ששופצרו בזריזות לתיקים, תדריך ראשוני והתחלנו לעלות.
בחלק הראשון הלכנו בקצב רגיל, לא מהיר ובשיפוע מאוד מתון. בקיץ, כשאין שלג, אפשר לעלות את זה עם המיניבוסים עד לבסיס של הרכבל ומשם לוקחים רכבל עד לאמצע של ההר. בגלל העונה לנו לא היה לא מיניבוס ולא רכבל, עלינו אט אט את כל הדרך למעלה בלי שום עזרה. אחרי כשעה וחצי של הליכה עלינו לצלע ההר ונחנו. בשלב הזה התחיל להיות קצת מפחיד, השיפוע היה מאסיבי יותר והלכנו בזיג זג, אחיזת הנעליים שלי לא היתה משהו ובחלקים שהיו יותר עם קרח הרגשתי שאני ממש הולכת ליפול ולהתדרדר את כל ההר הזה. בגלל השעה המוקדמת היינו לגמרי לבד על ההר עם נוף מטורף לכל כיוון, מצד אחד אגם, לצידו שרשרת הרים ירוקים, והרים רחוקים יותר - גבוהים ומושלגים, באופק הר געש נוסף, קונוס לבן מושלם. ואנחנו על ההר שלנו, עם פסגה לבנה (ומדומה בשלב זה) שגם אם לא רואים ממש את הפסגה, רואים בבירור את העשן שיוצא ממנה. בהפסקה השלישית הנוף רק הלך והשתפר, היתה מעין בליטה מתך ההר, הנוף המופלא נפרש לכל עבר, עוד קצת מנוחה, חטיף, תמונה ושתיה וממשיכים עלות.המדרון נהיה ממש חלק ותלול, הלכתי מאחורי אורי ולפעמים ממש קפאתי במקום מרב פחד, היה קשה, לא כל כך פיזית כמו שיותר מנטלית, אבל המשכתי. הגענו לעצירה רביעית שם 3 חברה' מהירים המשיכו הלאה עם מדריך נוסף, הם היו עמוסים גם בציוד סקי וסנאובורד שכן תכננו לרדת את ההר בגלישה, ו3 בנות איטיות נשארו עם מדריך אחר שילך יותר לאט. אנחנו היינו בקבוצה הרגילה. נשארה עוד כשעה וחצי לפסגה. בחצי הראשון של העלייה הזאת היה לי כבר ממש קשה מבחינת הפחד, אמרתי שאני לא רוצה להיות פה ושאני רוצה קרמפונים. אחרי חצי שעה, כשכבר נהיה ממש ממש תלול התיישבנו והמדריכים חיברו לנו קרמפונים (זיזים מתכתיים לנעליים) לרווחתי הרבה. מאותו רגע נהיה לי הרבה יותר נחמד! אחד המדריכים הדגים נפילה ואיך ליפול נכון על הגרזן כדי לא להחליק יותר מידי, מה שמאוד הרגיע אותי כי ראיתי שקל לעצור גם אם נופלים
מה שכן הקטע האחרון הזה, למרות שכבר לא היה מפחיד, היה הכי קשה פיזית. הרגשת איך כל צעד עולה לך ביוקר, כל נשימה קשה יותר והמאמץ משמעותי. בתשישות רבה צברנו צעד ועוד צעד עד הפסגה, ללא ספק היה קשה אבל מגניב! הגענו לפסגה, זכינו לברכות מהמדרכים, והלכנו עוד כמה עשרות מטרים להציץ לתוך הלוע הפעור של הר הגעש הפעיל הזה. הנוף היה עוצר נשימה, הקונטרסט בין המרחקים והנופים מסביב לבין הקרבה של לוע הר הגעש היה פשוט סוריאליסטי. היה כיף לעמוד למעלה ולדעת שהצלחנו לעלות את זה, למרות הפחד והקשיים הפיזיים, למרות שלא היה רכבל פעיל, למרות שאוקטובר זה ממש לא העונה, הצלחנו!
אחרי חצי שעה בפסגה התחלנו את הדרך מטה. התחלנו ברגל עם הקרמפונים, הירידה למרות שהיתה ללא ספק קלה יותר מהעליה עדין היתה קשה פיזית ומלאת נפילות. כולל נפילה וירטואוזית במיוחד של אורי שדרשה שני גרזני קרח כדי לצאת ממנה. הפעם לא פחדתי בכלל, אחרי נפילה או שתיים הבנתי את העקרון של איך לעצור מהר והיה ממש סבבה. ואז הגענו לחלק הכיפי - את שאר ההר ירדנו בגלישה על התחת, עם מגן תחת מבד עבה ופלסטיק החלקה. בהתחלה היה קצת תלול ומפחיד אבל מהר מאוד התחלנו להחליק מהר יותר ומדויק יותר, השלג היה ממש רך, והיה כיף ולא מסוכן. באחד המדרונות החלקתי כל כך מהר שהשלג מקדימה עף מעליי בקשת, פשוט אדיר! בסוף המדרון היה כבר ממש מתון ואי אפשר היה להחליק, רק ללכת בשלג העמוק. דידנו למכוניות ונסענו העירה. החלפנו את הבגדים הרטובים והזמנו אוטובוס למחרת חזרה לברילוצ'ה. בערב נסענו למעיינות החמים Los Pozones שסמוכים לעיירה. הקונספט מעניין - בחוץ קפוא, יש שבע בריכות שנעות בין 30-42 מעלות כל אחת, ואתה בקור הזה אמור להתפשט ולקפוץ לבריכה. אבל ברגע שנכנסים לבריכה דווקא חמים ונעים. חוויה נחמדה ולא יקרה מידי.
יום 16 - התעוררנו לבקתה קרה. ארזנו את התיקים והלכנו לתחנה המרכזית בפוקון משם לקחנו אוטובוס לאוזורנו, עיר מרכזית בצ'ילה. הנסיעה עברה בקלות יחסית תוך 4 שעות וחצי. למרות העצירות הרבות של האוטובוס המאסף נמנמנו רבות תודות לעייפות מיום הטיפוס שעברנו, עם כרית צואר נוחה ומוזיקה. היה ממש לא נורא.
בתחנה מהרכזית באוזורנו קנינו כרטיסים להמשך הדרך - חזרה לברילוצ'ה. הכסף הצ'יליאני הספיק בדיוק לכרטיסים, אכלנו שוקולד מהמם של ממושקה (ששמרנו עוד מברילוצ'ה) ודאגנו בעיקר ממעבר המכס האכזרי. ב16:30 אחה"צ עלינו לאוטובוס. העברנו כמה שעות בנסיעה בנופים הכפריים של צ'ילה, היא מאוד שונה מארגנטיה, מצד אחד מדובר במדינה יותר מצליחה כלכלית, אבל לפחות באיזורים שביקרנו בהם הכל נראה מאוד כפרי ופשוט, בתי עץ קטנים, שדות, פרות. היא גם הרבה יותר ירוקה ויפה מארגנטינה... אחרי זמן מה האוטובוס עצר, ולפי מה שהצלחנו להבין (אף אחד לא דיבר אנגלית) יש בעיה במעבר הגבול ולא נוכל להמשיך. הכרטיסן אמר משהו על הר געש ולחזור לאוזורנו, מה שאותי הלחיץ, כי לא היה לי מושג מה אפשר לעשות בעיר האפורה. הנסיעה עברה באווירה מתוחה כשכולם חוששים שכל רגע האוטובוס עושה פרסה. צפונית לנו אפשר היה לראות עמוד עשן מאסיבי שיצא מהר הגעש שמתפרץ באיזור בחצי שנה האחרונה - Cordon Caulle-Puyehe. הקומה השניה באוטובוס התמלאה באנשים שעלו כדי לצלם את המראה ההזוי. הכרטיסן עלה שוב ואמר משהו על rapido ו-papelles, מזה הבנו שכנראה נעבור תהליך מזורז בגבול כדי לחצות את מעבר ההרים לפני שיסגר סופית עקב הר הגעש שכנראה מתפרץ יותר מהמקובל. ביקורת הגבולות הצ'יליאנית היתה מלאת אפר, עברנו אותה במהירות וחזרנו לאוטובוס. מהכרטיסן הבנתי (בספרדית מוגבלת ביותר) שמעבר ההרים סגור אבל אנחנו עוברים בכל מקרה... על השלט בכניסה למעבר ההרים שמציין את מצב הכביש היה כתוב peligroso והיינו הרכב היחיד על הכביש בכל הנסיעה שארכה כחצי שעה מורטת עצבים עד שהגענו לצד הארגנטינאי. ההרים היו מכוסים באפר ואפילו האגמים הקטנים בדרך היו מכוסים בשכבה צפה של אפר, מראה סוריאליסטי וקצת מפחיד לאור המהירות של האוטובוס.
במשך כל הזמן הזה היה בונדינג מטורף בין הארגנטינאים באוטובוס. הם שתו mate ביחד וניסו להעביר את השעות בצחוקים והומור. mate זה מעין "טקס תה" ארגנטינאי, מוזגים לכוס מיוחדת מים חמים וחליטת עשבים, ושותים בעזרת קש מסנן שנקרא בומבילה. מסתבר שזה לא סתם גימיק לתיירים אלא ממש טקס חברתי נפוץ. אחרי מעבר הגבול המשכנו עוד שעתיים עד שהגענו לברילוצ'ה, שם הזמנו מקום יום מראש במלון כי כל האכסניות היו מפוצצות. החדר היה גדול ונוח, הסיפור היה די זול כי בדיוק היה מבצע והחסרון היחיד היה שהמלון היה מחוץ לעיר, אבל בשביל לילה אחד בהחלט לא נורא. תשושים מהנסיעה ומיום הטיפוס הקודם נפלנו למיטה מהר ובאפיסת כוחות מוחלטת.
יום 17+18 - יומיים רגועים לחלוטין בברילוצ'ה בהם לא עשינו כלום כלום כלום! אחרי חצי טיול הרגשנו שאנחנו צריכים קצת זמן מנוחה. בין טרק לטיפוס לנסיעות אוטובוס ארוכות הגיע לנו קצת לנוח. בילינו יומיים באכסניית ה 41Bellow האהובה עלינו. עשינו כביסה, אכלנו טוב - גלידה, שוקולד, עוגות ואיך לא - סטייקים אצל דון אלברטו. הזמנו טיסה לדרום פטגוניה ותכננו את שארית הטיול. בילינו שעות בסלון של האכסניה, רביצה רגועה עם זמן אינטרנט וזמן מינגלינג - נהנים להכיר אנשים שהגיעו מכל העולם לעיירה הקסומה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה