נחתתי בכרייסצ'רץ' לכמה ימי התאקלמות וארגונים. שוטטתי בעיר על אופניים, כלי התחבורה המושלם לעיר הקטנה והשטוחה שנחשבת למרכז הכלכלי של האי הדרומי. הגעתי לקטדרלה שמסמלת את העיר. הייתי בשוק אמנים מקומי, שם פגשתי צלם שהקיף את העולם 15 פעמים ורוצה לחזור שוב להודו, רק מחכה שהתאומים הקטנים שלו יגדלו קצת כדי שיוכל לקחת אותם איתו. הוא סיפר לי שזה נהדר לטייל עם ילדים, כי אז המקומיים לא רואים אותך כסתם עוד תייר, אלה כאבא או אמא, וזה משנה לך את כל הטיול לטובה.
כשהייתי בכיתה ה' כל אחד היה צריך לבחור על מה לעשות עבודה. אני בחרתי באנטרקטיקה, לא ידעתי אפילו למה. אבל מאז אותו רגע היבשת העצומה הזאת ריתקה אותי. סיפורים על גילויים ומשלחות מחקר, על אחד היעדים האחרונים שהמין האנושי הצליח לכבוש. כמובן שלא פספסתי הזדמנות לבקר במרכז האנטרקטיקה שצמוד לשדה התעופה בכרייסצ'רץ'. חוויה כיפית ומגניבה עם הרבה מיצגים אינטרקטיבים שמסבירים ואפילו מדמים את החיים באנטרקטיקה. באחד משיטוטי בעיר מצאתי את עצמי עומדת בגן קטן על שפת הנחל העירוני, מול פסלו של רוברט פלקון סקוט. האדם השני שהגיע לקוטב הדרומי ומת בדרך חזרה. אנגלי וקיווי גאה. עדין יש לי במחסן את אותה עבודה דהוייה על אנטרקטיקה שכתבתי בגיל 11, מלאה בשגיאות כתיב שאפילו אני, עם כל הטעיות שלי, לא יכולה להאמין שעשיתי. הנה מה שכתבתי עליו:
"המשלחת של סקוט לקוטב הדרומי נגמרה בצורה טרגית. הוא לקח איתו סוסים
שמתו כבר בתחילת המסע, הדרך היתה קשה ביותר, מלווה לעיתים קרובות בסערות. האנשים
סחבו את המזחלות בעצמם. את החלשים סקוט החזיר לתחנת המוצא בחוף. 150 ק"מ לפני
הקוטב נשארו במשלחת רק 5 אנשים שבראשם עמד סקוט. ב18 בינואר 1912 הם הגיעו לאוהל
עם הדגל הנורווגי שחיכה להם בקוטב. הודעות שהושארו בשבילו בתוך האוהל גילו לסקוט
מה מרה היתה תבוסתו. הם היו עצובים מכך שהם לא היו ראשונים ולפניהם היו יותר מ800
מיל מסע חזרה. בדרך חזרה נפטרו כל החמישה מרעב וקור, 8 חודשים מאוחר יותר נמצאו גופותיהם
והיומן שניהל סקוט במשך כל המסע. הרישום האחרון היה ב29 למרץ 1912:
I do not regret this journey that shows that Englishman can endure
hardship, help one another and meet death with great fortitude as ever in the
past”
אחרי כמה ימים בכרייסצ'רץ' המשכתי ליעד הבא שלי שהיה קאיקורה. עיירה קטנה ותיירותית להחריד באמצע שום מקום, מפורסמת בליוותנים שלה. נרשמתי מראש ללכת לראות אותם, קמתי בשש בבוקר, עוד היה חושך בחוץ, ויצאתי עם הסירה שיצאה בזריחה מדהימה מעל האוקיינוס השקט. ראינו שלושה לוויתים, אחד מהם אפילו פעמיים. כל פעם הקפטן או אחד העובדים שמים לב למשהו שנראה בול עץ גדול צף על המים ואנחנו דופקים גז בסירה עד שמגיעים לשם. בדרך יש סרטים והפעלות על החיים של הליוותנים. שכמגיעים יותר קרוב לאותו בול עץ, כולם נוהרים כעדר על הסיפון ומחכים בסובלנות עד שהחיה המרשימה הזאת תחליט שנשמה מספיק, תרים את זנבה לשלום ותרד לעוד ארבעים דקות במעמקים.
בדרך חזרה פגשנו להקת דולפינים, מאות דולפינים הקיפו את הסירה, קפצו, עשו סלטות, שחו ממש מתחת לסירה, הכל במרחק נגיעה כמעט. חזרתי לאכסנייה מלאת חוויות עם חיוך מוכנה להרפתקאה הבאה. בצהריים מצאתי את עצמי בתוך חליפת צלילה עבה, במים קפואים שוחה עם כלבי ים.
למחרת בדרך לתחנת האוטובוס של קאיקורה החלטתי לנסות לעצור טרמפ. השיטה עבדה בהצלחה מסחררת ותוך דקה הייתי באוטו של ג'ף בדרך לכרייסצ'רץ'. ג'ף הוא מתווך צאן ובקר, הוא קונה עדרים בשביל חוואים והיה צריך לעצור בדרך בשביל לבחור כמה אילים (כבשים זכרים) ללקוח הבא שלו. זה היה הטרמפ ראשון מבין עשרות הטרמפים שבהם התגלגלתי לי ברחבי האי הדרומי של ניו זילנד.
הייתי עוד יממה בכרסצ'רץ' כדי לארגן את המשך הטיול והיה לי קצת עצוב. עוד לא התרגלתי ללוגיסטיקה והיה לי קשה כל הזמן לפרוק ולארוז את התיק. רוחי השתפרה פלאים כשהגעתי לאכסנייה ופגשתי את סילביה. האכסניה הייתה אכסניית בנות בלבד, מאובזרת לתפארת מדינת ניו זילנד. החל מאוסף מוזיקה אדיר, מטבח מאובזר, פיצ'פקס קטנים בכל מקום, מגבות, מצעים (זה לא מובן מאליו באכסניות), ורוד בכל מקום, פוסטרים פמיניסטים, 4 סוגי נענע בגינה, אופניים, חתול ודגי זהב. סילביה הייתה שותפתי לחדר. בשנות החמישים לחייה היא בילתה כבר שנתיים בפאסיפיק, עבדה באוסטרליה בחוות בקר תמורת לינה ואוכל, והייתה צריכה לחזור לאנגליה כי היא אוטוטו תהיה סבתא.
לטקפו הגעתי באוטובוס מכרסצ'ירץ' שהיה האוטובוס השני והאחרון בטיול.
יחד עם חמש בנות בריטיות שחיפשו אלכוהול ומסיבות (בניו זילנד?!), גבר אוסטרלי מזדקן
שהיה ריינג'ר בשמורת טבע, החליט שהגיע העת לשינוי ובא לעבוד בחוות דבש, קיוי צעיר
שנסע לעבוד בקווינסטאון ולהנות מסנואובורד איכותי בחורף, ויפנית שישנה כל הדרך. בסיבוב
האחרון לפני העיירה האגם הקסום נגלה לנו, תכלת כזו עוד לא ראיתי בחיי. בהמשך, אחרי כמה שבועות בניו-זילנד הבנתי שכל האגמים קסומים, וכל הגבעות
ירוקות, כל הנחלים שוצפים וכל המפלים מרהיבים. אבל ברגע האושר הזה, כשהאוטובוס
עשה את פנייתו האחרונה עדיין לא ידעתי את כל זה. טקפו היה המקום הראשון בו הבנתי שהגעתי לאגדה, מקום שהצליח לשמר בקנאות על היופי הבתולי של טבע עוצר נשימה. טקפו היה המקום בו
התאהבתי בניוזילנד. המקום בו מצאתי את עצמי יושבת דקות ארוכות ליד הכנסייה המפוסמת
על שפת האגם, מאושרת.
באכסניה הכרתי שתי בנות קוריאניות ומצאתי את עצמי שותה תה עם עלים חשודים שקים ובטי הכינו לי. הן שאלו אותי אם אני רוצה ללכת לחוות
כבשים. מסתבר שהן הכירו קיווי שמכיר חוואי שיש לו 24 אלף אייקרים של אדמה מחוץ
לטקפו. כל שטח האדמה העצום הזה שייך למשפחה מקסימה המונה שלשו נפשות – זוג בעלי
החווה וגו'אל בנם הקטן בן השלוש. אני בטי וקים נהננו מאחר צהריים ניו זילנדי אוטנטי
למהדרין - "עזרנו" להעביר כמה עדרים ממקום למקום עם כלבים ומשאית, תוך
כדי ששלושתינו וג'ואל הקטן מתלתלים בכיף בקופסא מאחור.
מטקפו תפסתי טרמפ למאונט קוק. ההר היפיפה הזה מתנוסס לגובה של
3,764 מטרים, לא בין הפסגות הגבוהות בעולם, אבל הגבוהה בניו זלינד וטיפוס מסוכן
ומרשים לכל הדיעות. ההר קדוש למאורים והאגדה מספרת שנוצר כאשר ילד בשם Aoraki ירד
עם שלושת אחיו מגן עדן לבקר את Papatuanuku (האדמה), הקאנו שלהם התהפך והם הפכו לאבן. הגעתי לאכסניה
היחידה בכפר הנופש הקטן הזה, שהיתה אחת האכסניות השוות בטיול, עם חדרי עץ מרווחים,
מטבח מאובזר ביותר וסאונה. קיבלתי חדר ורצתי לDOC. ה DOC (Department
of Conservation) זה מה שהיה קורה אילו לקק"ל היה את
המימון והכוח הפוליטי של המוסד. גוף עצום ומאורגן לתפארת, שכל
מטרתו היא לשמור על הטבע המדהים של ניו זילנד ולאפשר לאנשים להנות ממנו מבלי לפגוע
בו. רב הטרקים מופעלים ע"י הDOC, וכמעט
שאי אפשר לעבור כמה קילומטרים בכבישים היפים של המדינה הזאת בלי לראות שלט או
תצפית שתזכיר לנו על תרומתם לרגעי ה"ואו" שלנו.
הלכתי לי בעיירה מוקפת הרים עוצרי נשימה, לבד על הכביש הראשי, נטוש
מאנשים ומכוניות, הכל היה כל כך גדול סביבי, עמק ירוק צהוב ופסגות מושלגות. בלי
לחשוב פעמיים עשיתי גלגלון מרב שמחה. אחרי עוד כמה סידורים יצאתי אל מסלול הוקר ואלי המפורסם. 5 שעות של
הליכה במסלול מדהים העובר על שני גשרים תלויים. המים בצבע תכלת כמעט לבן, בסוף יש אגם מלא קרחונים צפים, זורמים לאיטם בצילם
של הרי הענק. בדרך לחדר אמרתי לילה טוב לאיש בקבלה והוא אמר בתגובה "שום לילה
טוב, זה סנט פטריק היום ויש להקה בעיר, ואף פעם לא מגיעה להקה לעיר, אז
בואי!" בתחילת הטיול הבטחתי לעצמי שאני אגיד "כן" לכל דבר חדש אז מן הסתם אמרתי כן גם
למסיבה הזאת. מסיבה "שכונתית" מלאה במטפסי הרים ומדריכי טיולים, חוויה
שהפכה לזכרון מתוק.
בבוקר למחרת, אחרי החוויה הספק אירית ספק קיוית שלי לקחתי את התיק ודידיתי לכיוון ההרים. עליתי למיולר האט, לא טרק שכדאי לעשות כטיפוס ראשון.
בחודשיים שעברו עליי בניו זילנד אחרי החוויה הראשונה הזאת תמיד השוותי כל עלייה,
כל מדרון וכל מסלול למיולר האט. ובדיעבד אני למדתי שהיא הייתה הכי קשה. חמש שעות
מפרכות של מדרגות חצובות בהר, צמחייה אלפינית, אבנים ענקיות וחיה רעה בשם "Scree Slope" - מדרון תלול של 50 מעלות, מכוסה אבנים גדולות, קטנות ולא
יציבות. כל צעד קדימה גרר אחריו שני צעדים אחורה שרק הרחיקו אותי עוד ועוד משלט
המשולש הקטן, סימון השבילים הניו זילנדי. כמעט קילומטר וחצי של הבדל גובה. במיולר
גיליתי לראשונה את המשמעות המלאה של המושג "רכס מדומה". כל פעם שחשבתי שהגעתי
לפסגה, שהבקתה רק מעבר לאופק, גיליתי רכס נוסף, ופסגה חדשה, ואין בקתה באופק. היו
כמה רגעים קשים, ואז כמעט בבכי מחניק נזכרתי במשהו שאחד המטפסים מהלילה הקודם אמר
לי: טיפוס הרים זה ספורט מאוד מחייב. אתה לא יכול להפסיק. או שתעלה, או שתרד. אין
באמצע. אז המשכתי. כל כמה דקות נחתי לרגע על סלע, ופשוט רציתי להירדם במקום הזה,
לקולן האדיר של מפולות השלגים בהרים שממול.
הגעתי לעוקף, עליתי צעד ועוד צעד, ואז פתאום הר ספטון נגלה לפני, בצד השני
של העמק, פסגה מושלגת ויפיפיה. עד היום, 15 שנים מאוחר יותר, כשצברתי חוויות מעוד
כמה טרקים ברחבי העולם, הרגע הזה שבו את מגיעה לעוקף ומגלה את העמק הבא הוא תמיד
אחד הרגעים האהובים עליי בכל מסלול. רק כמה מאות מטרים של סלעים הפרידו ביני לבקתה
האדומה שבאופק. התחילו להופיע מקטעים של שלג, שלג ורוד, תערובות של קרח ואבק
סלעים שיצרו את הגוון המשוגע, המשכתי בהליכה מתנדנדת ועיקשת בין מצבורי השלג עד
הבקתה הנכספת. נפלתי על מזרון ולא קמתי שעתיים.
קמתי מאושרת. עם כוחות מחודשים וקצת אוכל. ישבתי על המרפסת הבקתה והסתכלתי
על אחד הנופים היפים שראיתי. מראה פנורמי
של עמקים והרים, תיאטרון נדיר של מפולות שנוצרות ונעלמות מולי כל כמה דקות. בשקיעה
אני וזוג אמריקאים שפגשתי עלינו לפסגת הר אוליבר (1933 מ') הר מאוד לא גבוה
במושגים של הרים. במושגים שלי זה היה נהדר. בדרך חזרה הכל נעלם לתוך ערפל, גלשנו
על מפולות אבנים והלכנו בשדות שלג, החלקנו על מדרונות מכוסים בלבן ורוד מרהיב כל הדרך לבקתה.
באותו יום כתבתי ביומן: "אני רוצה לטפס על הרים, כשאחזור לארץ אני
רוצה לראות כמה קרוב אני אצליח להגיע לחלום הזה".
בגיל 22 הגעתי די קרוב. אבל אחר כך היו לימודי רפואה, ועבודה, וחיים
וילדים. בינתיים החלום די רחוק, אבל לא נזנח לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה