קישור לחלק א
קישור לחלק ב
יום 19 - אל קלאפטה
הגענו לאל קלאפטה בטיסה כי בנסיעה זה 27 שעות באוטובוס, שזה כבר מוגזם לכל הדיעות. בגלל הר הגעש לא היתה דרך לטוס ישירות והיינו צריכים קודם כל לקחת אוטובוס (בחסות חברת התעופה) לשדה דרומי יותר, במרחק 4 שעות נסיעה מברילוצ'ה בעיירת אקחל. אני ישנתי מעולה כל הנסיעה, אורי פחות. הטיסה מאקחל לאל קלאפטה עברה בקלות ובמהירות, אם כי היתה מעט מערבלותית מהרגיל. בדרך נפרשו תחתינו שדות הקרח העצומים של דרום פטגוניה. כשהגענו לעיירה פנינו מיד להוסטל המומלץ - America del Sur ושמחנו לגלות שיש להם חדר פנוי. הצוות היה מקסים וידע המון על האיזור, מה כדאי לעשות מה מומלץ, מה פחות. אחרי קצת התארגנות וזמן אינטרנט הלכנו לעיירה, שכרנו אופניים ל3 שעות, נסענו במהירות ובכיף (לפחות אני...) ללגונה נימז הנמצאת מצפון לעיירה. מקום יפה מלא בציפורים, מעין החולה כזאת. ישבנו לאכול ארוחת צהריים של סנדוויצים עם הנוף המרהיב של אל קלאפטה - אגם, מרחבים צהובים עצומים והרים מכל עבר.קשרנו את האופניים, שילמנו 20 פזו לאדם מחיר כניסה לשמורה, מסלול מעגלי נוח וחמוד. ציפורים מכל הסוגים כולל עופות דורסים ופלמינגואים, הסיבוב הוא קצת פחות מ3 ק"מ ולוקח כשעה של הליכה רגועה במישור עם הפסקות לצילומים.
יום 20 - הנסיעה לפאורטו נאטלס
דידינו עם כל הפקלאות מוקדם בבוקר לתחנת האוטובוס של אל-קלאפטה, בעלייה! האוטובוס היה צפוף מאוד יחסית לנוחות הארגנטינאית שהכרנו עד כה, ולמרות זאת הנסיעה עברה בשלום ונוחות יחסית.פחות משעה לאחר מעבר הגבול הגענו לפאורטו נאטלס שהיא ללא ספק חתיכת חור. הלכנו עם כל התיקים לאכסנייה שהזמנו מראש - Erratic Rock 2, היקרה בכל הטיול (70 דולר לזוג ללילה), החלטנו לפנק את עצמנו שכן בדיוק חגגנו שנתיים של נישואים שמחים ומאושרים. המקום היה חמוד ביותר ודי הצדיק את המחיר - 10 חדרים זוגיים, מקלחות חמות עם זרם מפנק יחסית לאכסנייה, הכל נקי, חמים, מרסלה בעלת המקום מקסימה, הצוות דובר אנגלית (מאוווד לא טרוויאלי בצ'ילה) וארוחת הבוקר היתה מן המשובחות בטיול כולו. בכניסה יש מפה ענקית של פארק הטורס דל פיינה, שהוא הסיבה העיקרית לקיום העיירה. מרסלה עזרה לנו להבין מה המסלול ההגיוני ביותר לעשות במגבלות הזמן שלנו והפנתה אותנו למקומות השכרת ציוד בעיירה.
העיירה קטנה, שממה ופחונים, אין בה הרבה מעבר לחנויות לחומרי בניין והשכרת ציוד מטיילים, עשינו קניות לטרק בסופר היחיד בעיירה. בערב יצאנו למסעדת Afrigonia הנהדרת שזכתה להמלצות רבות. מסעדה טובה, לא זולה, מתאימה לדברים מיוחדים (כמו יום נישואים נגיד), מתהדרת במטבח פיוז'ן דרום אמריקאי-אפריקאי, השם הוא בעצם שילוב של אפריקה ופטגוניה. העיצוב מקסים, אפילו חבקי המפיות מפוסלים לצורות של חיות בר אפריקאיות. הזמנו מנות בשר מעולות, ולמרות שאין על הבשרים של דון אלברטו בברילוצ'ה, הטעמים והרטבים כאן היו פשוט מדהימים.
יום 21 - התארגנויות אחרונות לטרק
חצי יום בילינו ברביצה ומנוחה, מומלץ לפני שמתכננים לעשות טרק של 4 ימים ב3... השכרנו ציוד מההוסטל של ננסי, מומלץ בחום. היא מקסימה והציוד שלה איכותי. זה נחמד שלא צריך לבוא מוכנים עם כל ציוד הקמפינג מהארץ ויש הכל להשכרה - אוהל עמיד למים (אכן עמד בגבורה בגשם ואפילו שלג בלילה הראשון), שק"שים ומזרוני שדה, מקלות הליכה ואפילו פק"ל בישול. בערב בישלנו לנו ארוחת ערב משביעה, רבצנו מול הטלוויזיה והכנו הכל ליציאה מוקדמת.
יום 22 - היום הראשון של הטרק
יצאנו מוקדם אחרי ארוחת בוקר מעולה באכסנייה של מרסלה, את רב החפצים השארנו בחדר מיוחד באכסנייה ולקחנו רק את הדברים ההכרחיים ביותר, בכל זאת סוחבים הכל על הגב. אחרי נסיעה של שעתיים הגענו לפארק ונפרדנו מ30 דולר כל אחד, מחיר כניסה לשמורה. היום היה מעונן ביותר ולא ראינו הרבה מהנופים המרשימים של המקום. אחרי עוד 40 דקות נסיעה בתוך השמורה הגענו לאגם Pehoe ממנו יוצא הקטמרן לנקודת ההתחלה המערבית של הטרק (ניתן להתחיל גם הפוך). נהג האוטובוס המליץ לנו ללכת לSalto Grande הסמוך בזמן שממתינים לקטמרן, הליכה קלילה של ק"מ לכל כיוון. כבר בסיפתח הזה הבנו שהמקום מרשים בצורה יוצאת דופן - הרים עצומים במבנה מיוחד שנראה כמו הר שנשבר לכמה חתיכות, אגמי טורקיז קסומים והכל כה צלול ובוהק וחד שלרגע אתה לא בטוח אם הדבר אמיתי. הפארק מנקז אליו את כל סוגי המטיילים. החל ממטיילים מנוסים עם כל הציוד הכי טוב ועד ל"טרמפיסטים" שמגיעים כמעט בלי ציוד, בלי ידע ובג'ינס! יש גם מטיילים עשירים שאני ואורי קראנו להם "אנשי הרוויירה" - בגיל העמידה, עם פליז ממותג, תיק קטנטן ומכנסי טיולים תואמות שבאו לטעום מהטרק בלי להתאמץ יותר מידי ולנצל היטב את כל שירותי האכסניות והקייטרינג בפארק, שאגב מדובר במחירים מטורפים לגמרי. לא סתם אני ואורי הבאנו אוהל וצידה ל3 ימים. בפארק עצמו לא הצאנו אף פזו.
קצת לפני אחת בצהריים התחלנו את הטרק. ההליכה למחנה הראשון היתה פשוטה וקצרה (7.6 ק"מ בשעתיים) אבל היה לי קשה להתרגל למשקל התיק על הגב, לא הייתי רגילה למקלות ההליכה והיה לי בעיקר לא נוח. אחרי מה שנראה כמו נצח הגענו למחנה המיוחל שכבר היה בית ל10 ישראלים ועוד כמה אירופאים.
הקמנו את האוהל, השארנו את התיקים, לקחנו מים ומצלמה והתחלנו לעלות את העמק הצרפתי (5 ק"מ ו3 שעות לכל כיוון). כבר בתצפית הראשונה הבנו שני דברים - המקום פשוט מטריף ביופי שלו + נגמרה הסוללה במצלמה והספייר נמצאת בתיק באוהל. הנופים המדהימים של עמק נמצאים עכשיו רק בזכרון, שכן התמונות הדלות שהצלחנו לצלם בפלאפון (לא סמארטפון!) ממש לא מעבירות את התחושה. בהתחלה הולכים לצד קרחון, מלא בנחלים ומפלים, מידי פעם שומעים רעש חזק - מרימים מבט וזוכים לראות מפולת שלג קורסת על הצד השני של ההר. אחרי שעה של הליכה במעלה עמק אורי התחיל לסבול מכאבים בכפות הרגליים והפעם אני הייתי בצד המעודד. הסבב הזה יקרה עוד כמה פעמים במהלך הטרק - לאחד מאיתנו קשה והשני מעודד. יש משהו טוב באיזון הזה, ככה אין כל הזמן מישהו "גורר" ומישהו "נגרר" כמו שקורה לעיתים לזוגות בטרקים.
לימיננו נפרשה פנורמה מדהימה של הרי הענק שנקראים הCuernos, אחרי הרבה עליות וירידות בערוצי נחלים אורי היה מוכן לוותר ולחזור כי היה ברור שלא נצליח להגיע עד קצה העמק אם אנחנו רוצים לחזור לאוהל באור יום. דירבנתי אותו להמשיך עוד קצת, ידעתי שלתצפית בסוף לא נגיע אבל הייתה לי תחושת בטן שכדאי להמשיך עוד טיפה. אחרי שעתיים של הליכה הגענו לתצפית פשוט מרהיבה, מכל כיוון נפרשה פנורמה מדהימה על ההרים, אורי שמח שהגענו למרות הקשיים והחלטנו שזו נקודה מצויינת לטפוח לעצמנו על השכם ולהסתובב חזרה. הדרך חזור היתה קלה יותר, פיזית ופסיכולוגית, הגענו למחנה, ארגנו ארוחת ערב של מקרוני וגבינה משקית והלכנו לישון. סוג של. שינה של ממש לא היתה שם. האוהל היה קטן מאוד - מצד אחד זה מעולה נגד רוח וקור, באמת שהיה חמים ונעים למרות השלג שירד בחוץ, אבל כל תנועה שלי העירה את אורי וההפך.
יום 23 - היום השני של הטרק
קמנו ב7 בבוקר. לקח שעתיים להתארגן על ארוחת בוקר ולקפל את כל הציוד. החלק הראשון (5.5 ק"מ בשעתיים) עבר בקלילות וב11 עצרנו להפסקת צהריים מוקדמת ברפוחיו Los Cuernos. הרפוחיוס הם בעצם בקתות שמשרתות את האנשים הקצת יותר עמידים מבחינה כלכלית, יש חדרים בכל מיני רמות של נוחות ומחיר, יש מקלחת חמה ואפשר גם לאכול שם את כל הארוחות, אפילו מכינים לך lunch box, אבל כאמור זה לא היה בתכנון התקציבי שלנו. הקטע הבא היה 11 ק"מ לצד אגם יפיפה. הליכה לא קשה מידי אבל ללא ספק ארוכה. הנוף היה ממש יפה, אגם טורקיז מהמם עם המון מפרצונים, איים וחצאי איים והכל בגוון פשוט מהפנט. אחרי 3 שעות של הליכה מצאנו שלט שהכווין לקיצור הדרך המיוחל כל כך לרפוחיו צ'ילאנו. השביל היה מקסים - אחו מרהיב, מסומן היטב, מקצר משמעותית את הדרך ואפילו מאפשר עלייה מתונה יותר מהשביל המקורי, מה עוד אפשר לבקש?
אחרי שעתיים של עלייה מתונה הגענו לשיא הגובה, אחרי 7 שעות של הליכה מהבוקר הגב התחיל לתת את אותותיו ולי נהיה די כואב. הירידה לכיוון הרפוחיו היתה קשה - על צלע הר ערום רוחות מטורפות איימו להעיף אותנו עם התיק הלא ארודינמי שלנו כל הדרך על דרדרת האבנים במורד ההר. בשלב הזה כבר לא ממש ראיתי את הנוף ובעיקר רציתי לעבור מהר את הקטע הלא נעים הזה. עצרנו ברפוחיו כאובים ומותשים, טחנו וופלות בגשם ואזרנו כוחות אחרונים למשיך הלאה. עוד שעה וחצי של הליכה עד למאהל שלנו. ההליכה התארכה עוד ועוד, אני הייתי כבר מלאת רחמים עצמיים וכאובה ביותר. עד שסוף סוף ראינו את השלט הנכסף שכיוון אותנו למאהל. הגענו אליו ב18:30 אחרי 10 וחצי שעות של הליכה, מותשים, כאובים וחסרי כוחות.
הריינג'ר במקום הבטיח שמחר בבוקר יהיה מזג אוויר נהדר לעלות לתצפית, הקמנו את האוהל וארגנו לנו ארוחת ערב מושקעת שכללה תבשיל אורז אינסטנט עם פטריות, מרק מינסטרונה, תה, וופלות ושוקולד של אלעד, ישראלי שהכרנו בטרק. הלילה השני היה קצת יותר נוח ובבוקר התברר לנו מפי הריינג'ר שאפילו זכינו לביקור של פומה בלילה!
יום 24 - היום השלישי של הטרק
קמנו ב5 וחצי בבוקר לקור אימים ששרץ בחוץ. התארגנו במהירות והתחלנו לעלות לתצפית שנחשבת הכי יפה בזריחה. בהתחלה חשוך והולכים עם פנס ראש , יש סימונים מחזירי אור והשביל די ברור, עם כי תלול למדי. הלכנו קצת לאט (לקח לנו כשעה) אז הגענו אחרי שכבר די התבהר ובכל זאת זכינו לראות את הזריחה היפה בטיול כולו. בסביבות 6:30 (באוקטובר) הסלעים נצבעים בצבע אדום יפיפה שזכינו לראות קצת ממנו בדרך למעלה, הגענו לתצפית קצת לפני 7:00, אז הזריחה מתחילה ממש לפגוע בסלע. שמיכה זוהרת של אור יורדת מהקצה העליון ועד ללגונה שמתחת. המראה מדהים ובהחלט היה שווה לקום מוקדם ולעלות שביל תלול בחושך בשבילו. אחרי הפסקת תה ושוקולדים, וכמאתיים תמונות, ירדנו חזרה למאהל. אכלנו ארוחת בוקר וקיפלנו את הציוד, לא מיהרנו ויצאנו לדרך חזרה רק בעשר. תוך פחות משעה חזרנו לרפוחיו צ'ילאנו, המשכנו לשיא הגובה באותו עמק רדוף רוחות שזכור כל כך לרעה מהיום הקודם. הפעם בגלל שהלכנו בבוקר מזג האוויר היה נהדר ואנחנו היינו מלאי אנרגיה, גילינו עד כמה הנוף מדהים - עמק עצום עם נהר שוצף בתחתית, הרים אדירים ונופים מרשימים מכל עבר. אחרי הפסקת שתיה וחטיף פנינו למקטע האחרון בטרק (סה"כ היום השלישי היה 7 ק"מ ב4 שעות) לכיוון המלון Los Torres בפינה המזרחתית של הטרק. הירידה היתה קלה, מזג האוויר מושלם, במהירות ובמצב רוח טוב הגענו לסוף ואנחנו נשארנו עם חיוך גדול על הפנים.
רבצנו על הדשא בשמש החמה במזג אוויר הכי מושלם שרק יכול להיות, כמעט לא ריאלי באוקטובר בדרום פטגוניה. השאטל הגיע ואסף אותנו חזרה לכניסה לפארק ומשם נסענו באוטובוס לפאורטו נאטלס, לעוד לילה אחרון באכסנייה של מרסלה, מקלחת חמה וטובה אחרי 3 ימים של טרק זה פשוט אחד הדברים המדהימים שיש עלי אדמות.קצת זמן אינטרנט, קצת ארגוני תיק לנסיעה חזרה לאל קלאפטה... ומצאנו את עצמנו שוב במסעדת אפריגוניה הנהדרת, מבזבזים את שארית כספינו הצ'יליאני בארוחה טעימה ומחושבת היטב.
לסיכום - 3 ימים (הראשון בכחול, השני בורוד, השלישי בירוק), כ40 ק"מ ואינספור נופים מדהימים.
קישור לחלק ב
יום 19 - אל קלאפטה
הגענו לאל קלאפטה בטיסה כי בנסיעה זה 27 שעות באוטובוס, שזה כבר מוגזם לכל הדיעות. בגלל הר הגעש לא היתה דרך לטוס ישירות והיינו צריכים קודם כל לקחת אוטובוס (בחסות חברת התעופה) לשדה דרומי יותר, במרחק 4 שעות נסיעה מברילוצ'ה בעיירת אקחל. אני ישנתי מעולה כל הנסיעה, אורי פחות. הטיסה מאקחל לאל קלאפטה עברה בקלות ובמהירות, אם כי היתה מעט מערבלותית מהרגיל. בדרך נפרשו תחתינו שדות הקרח העצומים של דרום פטגוניה. כשהגענו לעיירה פנינו מיד להוסטל המומלץ - America del Sur ושמחנו לגלות שיש להם חדר פנוי. הצוות היה מקסים וידע המון על האיזור, מה כדאי לעשות מה מומלץ, מה פחות. אחרי קצת התארגנות וזמן אינטרנט הלכנו לעיירה, שכרנו אופניים ל3 שעות, נסענו במהירות ובכיף (לפחות אני...) ללגונה נימז הנמצאת מצפון לעיירה. מקום יפה מלא בציפורים, מעין החולה כזאת. ישבנו לאכול ארוחת צהריים של סנדוויצים עם הנוף המרהיב של אל קלאפטה - אגם, מרחבים צהובים עצומים והרים מכל עבר.קשרנו את האופניים, שילמנו 20 פזו לאדם מחיר כניסה לשמורה, מסלול מעגלי נוח וחמוד. ציפורים מכל הסוגים כולל עופות דורסים ופלמינגואים, הסיבוב הוא קצת פחות מ3 ק"מ ולוקח כשעה של הליכה רגועה במישור עם הפסקות לצילומים.
יום 20 - הנסיעה לפאורטו נאטלס
דידינו עם כל הפקלאות מוקדם בבוקר לתחנת האוטובוס של אל-קלאפטה, בעלייה! האוטובוס היה צפוף מאוד יחסית לנוחות הארגנטינאית שהכרנו עד כה, ולמרות זאת הנסיעה עברה בשלום ונוחות יחסית.פחות משעה לאחר מעבר הגבול הגענו לפאורטו נאטלס שהיא ללא ספק חתיכת חור. הלכנו עם כל התיקים לאכסנייה שהזמנו מראש - Erratic Rock 2, היקרה בכל הטיול (70 דולר לזוג ללילה), החלטנו לפנק את עצמנו שכן בדיוק חגגנו שנתיים של נישואים שמחים ומאושרים. המקום היה חמוד ביותר ודי הצדיק את המחיר - 10 חדרים זוגיים, מקלחות חמות עם זרם מפנק יחסית לאכסנייה, הכל נקי, חמים, מרסלה בעלת המקום מקסימה, הצוות דובר אנגלית (מאוווד לא טרוויאלי בצ'ילה) וארוחת הבוקר היתה מן המשובחות בטיול כולו. בכניסה יש מפה ענקית של פארק הטורס דל פיינה, שהוא הסיבה העיקרית לקיום העיירה. מרסלה עזרה לנו להבין מה המסלול ההגיוני ביותר לעשות במגבלות הזמן שלנו והפנתה אותנו למקומות השכרת ציוד בעיירה.
העיירה קטנה, שממה ופחונים, אין בה הרבה מעבר לחנויות לחומרי בניין והשכרת ציוד מטיילים, עשינו קניות לטרק בסופר היחיד בעיירה. בערב יצאנו למסעדת Afrigonia הנהדרת שזכתה להמלצות רבות. מסעדה טובה, לא זולה, מתאימה לדברים מיוחדים (כמו יום נישואים נגיד), מתהדרת במטבח פיוז'ן דרום אמריקאי-אפריקאי, השם הוא בעצם שילוב של אפריקה ופטגוניה. העיצוב מקסים, אפילו חבקי המפיות מפוסלים לצורות של חיות בר אפריקאיות. הזמנו מנות בשר מעולות, ולמרות שאין על הבשרים של דון אלברטו בברילוצ'ה, הטעמים והרטבים כאן היו פשוט מדהימים.
יום 21 - התארגנויות אחרונות לטרק
חצי יום בילינו ברביצה ומנוחה, מומלץ לפני שמתכננים לעשות טרק של 4 ימים ב3... השכרנו ציוד מההוסטל של ננסי, מומלץ בחום. היא מקסימה והציוד שלה איכותי. זה נחמד שלא צריך לבוא מוכנים עם כל ציוד הקמפינג מהארץ ויש הכל להשכרה - אוהל עמיד למים (אכן עמד בגבורה בגשם ואפילו שלג בלילה הראשון), שק"שים ומזרוני שדה, מקלות הליכה ואפילו פק"ל בישול. בערב בישלנו לנו ארוחת ערב משביעה, רבצנו מול הטלוויזיה והכנו הכל ליציאה מוקדמת.
יום 22 - היום הראשון של הטרק
יצאנו מוקדם אחרי ארוחת בוקר מעולה באכסנייה של מרסלה, את רב החפצים השארנו בחדר מיוחד באכסנייה ולקחנו רק את הדברים ההכרחיים ביותר, בכל זאת סוחבים הכל על הגב. אחרי נסיעה של שעתיים הגענו לפארק ונפרדנו מ30 דולר כל אחד, מחיר כניסה לשמורה. היום היה מעונן ביותר ולא ראינו הרבה מהנופים המרשימים של המקום. אחרי עוד 40 דקות נסיעה בתוך השמורה הגענו לאגם Pehoe ממנו יוצא הקטמרן לנקודת ההתחלה המערבית של הטרק (ניתן להתחיל גם הפוך). נהג האוטובוס המליץ לנו ללכת לSalto Grande הסמוך בזמן שממתינים לקטמרן, הליכה קלילה של ק"מ לכל כיוון. כבר בסיפתח הזה הבנו שהמקום מרשים בצורה יוצאת דופן - הרים עצומים במבנה מיוחד שנראה כמו הר שנשבר לכמה חתיכות, אגמי טורקיז קסומים והכל כה צלול ובוהק וחד שלרגע אתה לא בטוח אם הדבר אמיתי. הפארק מנקז אליו את כל סוגי המטיילים. החל ממטיילים מנוסים עם כל הציוד הכי טוב ועד ל"טרמפיסטים" שמגיעים כמעט בלי ציוד, בלי ידע ובג'ינס! יש גם מטיילים עשירים שאני ואורי קראנו להם "אנשי הרוויירה" - בגיל העמידה, עם פליז ממותג, תיק קטנטן ומכנסי טיולים תואמות שבאו לטעום מהטרק בלי להתאמץ יותר מידי ולנצל היטב את כל שירותי האכסניות והקייטרינג בפארק, שאגב מדובר במחירים מטורפים לגמרי. לא סתם אני ואורי הבאנו אוהל וצידה ל3 ימים. בפארק עצמו לא הצאנו אף פזו.
קצת לפני אחת בצהריים התחלנו את הטרק. ההליכה למחנה הראשון היתה פשוטה וקצרה (7.6 ק"מ בשעתיים) אבל היה לי קשה להתרגל למשקל התיק על הגב, לא הייתי רגילה למקלות ההליכה והיה לי בעיקר לא נוח. אחרי מה שנראה כמו נצח הגענו למחנה המיוחל שכבר היה בית ל10 ישראלים ועוד כמה אירופאים.
הקמנו את האוהל, השארנו את התיקים, לקחנו מים ומצלמה והתחלנו לעלות את העמק הצרפתי (5 ק"מ ו3 שעות לכל כיוון). כבר בתצפית הראשונה הבנו שני דברים - המקום פשוט מטריף ביופי שלו + נגמרה הסוללה במצלמה והספייר נמצאת בתיק באוהל. הנופים המדהימים של עמק נמצאים עכשיו רק בזכרון, שכן התמונות הדלות שהצלחנו לצלם בפלאפון (לא סמארטפון!) ממש לא מעבירות את התחושה. בהתחלה הולכים לצד קרחון, מלא בנחלים ומפלים, מידי פעם שומעים רעש חזק - מרימים מבט וזוכים לראות מפולת שלג קורסת על הצד השני של ההר. אחרי שעה של הליכה במעלה עמק אורי התחיל לסבול מכאבים בכפות הרגליים והפעם אני הייתי בצד המעודד. הסבב הזה יקרה עוד כמה פעמים במהלך הטרק - לאחד מאיתנו קשה והשני מעודד. יש משהו טוב באיזון הזה, ככה אין כל הזמן מישהו "גורר" ומישהו "נגרר" כמו שקורה לעיתים לזוגות בטרקים.
לימיננו נפרשה פנורמה מדהימה של הרי הענק שנקראים הCuernos, אחרי הרבה עליות וירידות בערוצי נחלים אורי היה מוכן לוותר ולחזור כי היה ברור שלא נצליח להגיע עד קצה העמק אם אנחנו רוצים לחזור לאוהל באור יום. דירבנתי אותו להמשיך עוד קצת, ידעתי שלתצפית בסוף לא נגיע אבל הייתה לי תחושת בטן שכדאי להמשיך עוד טיפה. אחרי שעתיים של הליכה הגענו לתצפית פשוט מרהיבה, מכל כיוון נפרשה פנורמה מדהימה על ההרים, אורי שמח שהגענו למרות הקשיים והחלטנו שזו נקודה מצויינת לטפוח לעצמנו על השכם ולהסתובב חזרה. הדרך חזור היתה קלה יותר, פיזית ופסיכולוגית, הגענו למחנה, ארגנו ארוחת ערב של מקרוני וגבינה משקית והלכנו לישון. סוג של. שינה של ממש לא היתה שם. האוהל היה קטן מאוד - מצד אחד זה מעולה נגד רוח וקור, באמת שהיה חמים ונעים למרות השלג שירד בחוץ, אבל כל תנועה שלי העירה את אורי וההפך.
יום 23 - היום השני של הטרק
קמנו ב7 בבוקר. לקח שעתיים להתארגן על ארוחת בוקר ולקפל את כל הציוד. החלק הראשון (5.5 ק"מ בשעתיים) עבר בקלילות וב11 עצרנו להפסקת צהריים מוקדמת ברפוחיו Los Cuernos. הרפוחיוס הם בעצם בקתות שמשרתות את האנשים הקצת יותר עמידים מבחינה כלכלית, יש חדרים בכל מיני רמות של נוחות ומחיר, יש מקלחת חמה ואפשר גם לאכול שם את כל הארוחות, אפילו מכינים לך lunch box, אבל כאמור זה לא היה בתכנון התקציבי שלנו. הקטע הבא היה 11 ק"מ לצד אגם יפיפה. הליכה לא קשה מידי אבל ללא ספק ארוכה. הנוף היה ממש יפה, אגם טורקיז מהמם עם המון מפרצונים, איים וחצאי איים והכל בגוון פשוט מהפנט. אחרי 3 שעות של הליכה מצאנו שלט שהכווין לקיצור הדרך המיוחל כל כך לרפוחיו צ'ילאנו. השביל היה מקסים - אחו מרהיב, מסומן היטב, מקצר משמעותית את הדרך ואפילו מאפשר עלייה מתונה יותר מהשביל המקורי, מה עוד אפשר לבקש?
אחרי שעתיים של עלייה מתונה הגענו לשיא הגובה, אחרי 7 שעות של הליכה מהבוקר הגב התחיל לתת את אותותיו ולי נהיה די כואב. הירידה לכיוון הרפוחיו היתה קשה - על צלע הר ערום רוחות מטורפות איימו להעיף אותנו עם התיק הלא ארודינמי שלנו כל הדרך על דרדרת האבנים במורד ההר. בשלב הזה כבר לא ממש ראיתי את הנוף ובעיקר רציתי לעבור מהר את הקטע הלא נעים הזה. עצרנו ברפוחיו כאובים ומותשים, טחנו וופלות בגשם ואזרנו כוחות אחרונים למשיך הלאה. עוד שעה וחצי של הליכה עד למאהל שלנו. ההליכה התארכה עוד ועוד, אני הייתי כבר מלאת רחמים עצמיים וכאובה ביותר. עד שסוף סוף ראינו את השלט הנכסף שכיוון אותנו למאהל. הגענו אליו ב18:30 אחרי 10 וחצי שעות של הליכה, מותשים, כאובים וחסרי כוחות.
הריינג'ר במקום הבטיח שמחר בבוקר יהיה מזג אוויר נהדר לעלות לתצפית, הקמנו את האוהל וארגנו לנו ארוחת ערב מושקעת שכללה תבשיל אורז אינסטנט עם פטריות, מרק מינסטרונה, תה, וופלות ושוקולד של אלעד, ישראלי שהכרנו בטרק. הלילה השני היה קצת יותר נוח ובבוקר התברר לנו מפי הריינג'ר שאפילו זכינו לביקור של פומה בלילה!
יום 24 - היום השלישי של הטרק
קמנו ב5 וחצי בבוקר לקור אימים ששרץ בחוץ. התארגנו במהירות והתחלנו לעלות לתצפית שנחשבת הכי יפה בזריחה. בהתחלה חשוך והולכים עם פנס ראש , יש סימונים מחזירי אור והשביל די ברור, עם כי תלול למדי. הלכנו קצת לאט (לקח לנו כשעה) אז הגענו אחרי שכבר די התבהר ובכל זאת זכינו לראות את הזריחה היפה בטיול כולו. בסביבות 6:30 (באוקטובר) הסלעים נצבעים בצבע אדום יפיפה שזכינו לראות קצת ממנו בדרך למעלה, הגענו לתצפית קצת לפני 7:00, אז הזריחה מתחילה ממש לפגוע בסלע. שמיכה זוהרת של אור יורדת מהקצה העליון ועד ללגונה שמתחת. המראה מדהים ובהחלט היה שווה לקום מוקדם ולעלות שביל תלול בחושך בשבילו. אחרי הפסקת תה ושוקולדים, וכמאתיים תמונות, ירדנו חזרה למאהל. אכלנו ארוחת בוקר וקיפלנו את הציוד, לא מיהרנו ויצאנו לדרך חזרה רק בעשר. תוך פחות משעה חזרנו לרפוחיו צ'ילאנו, המשכנו לשיא הגובה באותו עמק רדוף רוחות שזכור כל כך לרעה מהיום הקודם. הפעם בגלל שהלכנו בבוקר מזג האוויר היה נהדר ואנחנו היינו מלאי אנרגיה, גילינו עד כמה הנוף מדהים - עמק עצום עם נהר שוצף בתחתית, הרים אדירים ונופים מרשימים מכל עבר. אחרי הפסקת שתיה וחטיף פנינו למקטע האחרון בטרק (סה"כ היום השלישי היה 7 ק"מ ב4 שעות) לכיוון המלון Los Torres בפינה המזרחתית של הטרק. הירידה היתה קלה, מזג האוויר מושלם, במהירות ובמצב רוח טוב הגענו לסוף ואנחנו נשארנו עם חיוך גדול על הפנים.
רבצנו על הדשא בשמש החמה במזג אוויר הכי מושלם שרק יכול להיות, כמעט לא ריאלי באוקטובר בדרום פטגוניה. השאטל הגיע ואסף אותנו חזרה לכניסה לפארק ומשם נסענו באוטובוס לפאורטו נאטלס, לעוד לילה אחרון באכסנייה של מרסלה, מקלחת חמה וטובה אחרי 3 ימים של טרק זה פשוט אחד הדברים המדהימים שיש עלי אדמות.קצת זמן אינטרנט, קצת ארגוני תיק לנסיעה חזרה לאל קלאפטה... ומצאנו את עצמנו שוב במסעדת אפריגוניה הנהדרת, מבזבזים את שארית כספינו הצ'יליאני בארוחה טעימה ומחושבת היטב.
לסיכום - 3 ימים (הראשון בכחול, השני בורוד, השלישי בירוק), כ40 ק"מ ואינספור נופים מדהימים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה