יש מסלולים בחיים שאת זוכרת בדיוק איך הגעת אליהם, כמו בסרט בהילוך איטי.
אני זוכרת את הרגע שהורדתי אפליקציית סרטונים כדי לתעד רגעי יומיום קטנים, איך מצאתי סרטוני השראה לזה ביוטיוב, ואיך אחד הסרטונים הוביל לעוד סרטון שהוביל לעוד סרטון שהוביל לדיקסי. יוטוברית אמריקאית שמטיילת לה ברגל בשלל מסלולים בארה"ב ובעולם ומתעדת את התהליך. אני נזכרתי שאני תמיד אהבתי לטייל ברגל בין הרים ואגמים, נזכרתי איך הימים בטרקים בניו זילנד ובדרום אמריקה היו בין הימים הטובים בחיי. התחלתי לתכנן את הטרק הבא.
עם שני ילדים בבית ובשנה האחרונה להתמחות - לצאת לטרק נשמע לא ריאלי, מסובך ומיותר. מסלולים רחוקים או ארוכים ירדו מהרשימה, ואיכשהו ננעלתי על הסובב מון בלאן. טרק שחוצה שלוש מדינות, מתפרש על 170 ק"מ וכמעט 10,000 מטר של עליות וירידות. הטרק סובב את ההר הגבוה באירופה המערבית ונקרא על שמו. כמו שהיה ברור לי שאני אעשה אותו, היה לי גם ברור שאני לא אצליח לעשות את כולו כי זה יקח כמעט שבועיים כולל העברות וזה משהו שלא יקרה כרגע. החיים מלאים בפשרות, ולעשות חצי סובב מון בלאן זו בהחלט פשרה מתוקה ומתנה נהדרת לי ולאורי לחגיגות יום הנישואים העשירי שלנו.
איפה: משמוני לקורמיאר נגד כיוון השעון.
מי: אורי (39), מירי (35)
מתי: 29.7.19-5.8.19
יעד טיסה: ג'נבה שוויץ (ובטעות יצא גם ליון, צרפת)
כמה:
טיסות היו אמורות להיות די זולות עם דיל של איזיג'ט, בפועל אני עשיתי שטות ולא חידשתי דרכון, מה שעלה לנו עוד 500$ לטיסה נפרדת. לינה 120-160 יורו בלילה. ארוחות הבוקר והערב היו כלולות בעלות הלינה בביקתות, בעיירות הוצאנו כמה עשרות יורו ביום על אוכל.
ציוד:
היה לנו חשוב לסחוב מעט. מדובר בטרק מתוייר ומאובזר מאוד. השאיפה הייתה לרדת לפחות מחמש קילו משקל בסיס ואכן עמדנו מזה. שקלנו ותכננו כל דבר, לא התפשרנו על תוספת של שום גרם והיה תענוג לטייל ככה. פוסט ציוד מלא.
מסלול:
אנחנו לא צעירים כמו שפעם היינו, וגם לא בשיא הכושר, הברכיים של שנינו קצת דפוקות מטיולי עבר ואין לנו שום שאיפות אגו לסמן "וי" על מסלול טהור בלי עזרה וקיצורי דרך. אז כשהיה אפשר - הקלנו על עצמנו. זה לא מתאים לכולם, יש אנשים שבאים נטו בשביל האתגר הפיזי ומוכנים לשלם את מה שזה יעלה להם. אז איפה קיצרנו? עלינו ברכבל למעלה מלה-זוש, תפסנו אוטובוס שקיצר שעת הליכה בקונטמין וירדנו ברכבל בקורמייאר. מצד שני עשינו גם שני מסלולים אלטרנטיבים שנחשבים קשים (ויפים) יותר - Col de tricot ביום הראשון וCol de Fours ביום השלישי.
- יום 1 - מתחנת הרכבל העליונה belview (לה-זוש) לRefuge de Miage - סה"כ 6 ק"מ.
- יום 2 - מ Refuge de Miage ל Croix du Bonhomme סה"כ 16 ק"מ.
- יום 3 - מ Croix du Bonhomme לCabane du Combal - סה"כ 22 ק"מ.
- יום 4 - מ Cabane du Combal לקורמייאר סה"כ 12 ק"מ.
- יום 5 - יום מנוחה בקורמאייר
- יום 6 - מעבר הרים חזרה לשמוני
- יום 7 - טיסה חזרה
מקומות לינה:
את מקומות הלינה בטרק עצמו צריך להזמין הרבה זמן מראש, בדרך כלל בעזרת מיילים וטלפונים. באתר הזה יש רשימה של כל מקומות הלינה האפשריים עם מחירים ודרכי התקשרות. לפי מה שכתוב באתר ב2019 היו 54 מקומות לינה על פני המסלול שאורכו 170 ק"מ. מה שמשאיר לכם אינסוף אפשרויות בכל אורך ודרגת קושי. אותי זה בלבל. אני אוהבת מסלולים ברורים בלי הרבה אופציות. אבל בסוף אחרי הרבה תכנונים, קבוצת פייסבוק, בלוגים וסרטוני יוטיוב החלטנו על מסלול. היה לנו חשוב לישון בטבע ולא בעיירות, התלבטנו אם לחלק ל4 ימים קשים או 5 ימים קלים ולבסוף בחרנו באופציה הראשונה.
- שמוני - הזמנו מקום במלון La Croix-Blanche
- בלילה הראשון ישנו ב Refuge de Miage.
- בלילה השני ישנו ב Refuge de La Croix du Bonhomme
- בלילה השלישי ישנו ב Cabane du Combal מקום מפנק ונחמד מאוד יחסית למקומות על השביל. קטן יחסית עם חדרים מושקעים.
- קורמייאר - מלון ברטוד, חביב קטן ובמיקום נוח.
- לפני הטיסה ישנו בNH בשדה התעופה בג'נבה.
סיפור מסע
יום 0
פספסתי את הטיסה. עברתי את כל שלבי האבל, החל מהכחשה שיש בעיה עם הדרכון שלי, בכי והיסטריה כשאמרו לי בבורדינג שאני לא יכולה לעלות לטיסה כי דרכון שפג תוקף בעוד חודש זה לא חוקי באירופה, כעס על אורי שזרם על צ'קאין אונליין (כי בצ'קאין אמיתי היינו עולים על הבעיה שעתיים קודם ופותרים אותה), נסיונות מיקוח עם דיילי הקרקע, עצב ורצון עז פשוט לחזור הביתה ולבסוף השלמה. אורי טס לבד ואני נשארתי בארץ לחפש פתרון. מהבורדינג לקחו אותי חזרה לטרמינל 3 להיכנס למדינה כאילו הרגע נחתתי מחו"ל, עם עיניים אדומות גררתי רגליים במעברים כשכמה חברה' צעקו לי שהפלתי משהו. כרטיס אשראי. זה הפיל לי אסימון שוואלה, הקארמה שלי כנראה לא לגמרי רעה, ויהיה בסוף טוב. נזכרתי בעצמי לפני 15 שנה, לבד במלבורן, מבלה את הלילה בחדר המנוחה של השומרים בתחנת הרכבת, מפחדת שלא אספיק להגיע לטיסה שתקח אותי לטיול הגדול לניוזילנד כי התיק נעול בתוך לוקר מקולקל. אותו לילה, שהיה מפחיד ומבאס, בדיעבד הפך לאחד הסיפורים המוצלחים בטיול כולו. רגעים כאלה מחשלים אותך, בוחנים אם את מהאנשים שנופלים או מהאנשים האופטימיים, שמרימים בחיוך את כרטיס האשראי מהרצפה והולכים לשלם איתו על דרכון חירום חדש וטיסת רגע האחרון כיוון אחד לליון במחיר מופרז בהחלט.
אורי הגיע לשמוני אחה"צ, טייל בעיר, אכל ארוחת ערב וישן במלון. אני נחתתי בליון ב22:40, לקחתי אוטובוס לעיירה שכוחת אל בצרפת וחיכיתי שם שעתיים באמצע הלילה לאוטובוס שיקח אותי לז'נבה, שם אכלתי ארוחת בוקר במקדונלדס וישנתי שעה על הרצפה עד שהשאטל הראשון של הבוקר הביא אותי לשמוני ב9:30.
יום 1
הגענו ללה-זוש לקראת הצהריים. החלטנו לוותר על העלייה ולקחת רכבל לתחילת המסלול שלנו (רכבל Belview - מחיר 14.5 יורו לאדם). היום התחיל בירידה נינוחה ביער. היינו רעננים ומלאי אדרנלין. נהננו מהדרך שעוברת בעמק מרהיב ומעל גשר תלוי, בצד יש קרחון שיוצא ממנו נהר שוצף, התחלה נהדרת למסלול. אח"כ הגיעה העלייה לCol de Tricot, הכושר היחיד שהספקתי לעשות בחודש שלפני הטרק היה לעלות כל יום שבע קומות בעבודה, כך שהיה לי די זוועה אבל בסוף, עם הרבה הפסקות, עמדנו על העוקף. אחד הרגעים האהובים עליי בכל מסלול זה הצעד ועוד צעד מעבר לעוקף כשאז נגלה לך עולם חדש ועמק שעוד לא פגשת נפרש תחתייך.
משם הייתה ירידה קשוחה ונוראית. אני צלחתי אותה בקושי, אורי היה על סף בכי בגלל הברך הדפוקה שלו אבל גם הוא בסוף עם עזרה מברכייה וכדורים נגד כאבים ירד את זה. הגענו לRefuge de Miage, מקום מקסים בין ההרים. הרפיוג'יס בטרק זאת חוויה בפני עצמה, ישנים עם מלא זרים בחדר, עטופים בליינר שהבאת מהבית וחוצץ בינך לבין השמיכות שאת מקווה שאין בהן פשפשים, מקווה שיהיו מים חמים (בחלק מהבקתות יש אסימון שנותן לך בדיוק 4 דקות). אסור להיכנס פנימה עם נעלים אז יש קרוקס משותפים ששמים מעל הגרביים. מצד אחד נשמע לא משהו, מצד שני יש איזה קסם בזה, ויש אוכל צרפתי/איטלקי מעולה, ויין בארוחת ערב ואפשרות לקנות בירה קרה ולשבת מול הנוף הכי יפה שראיתי מזה זמן מה.
יום 2
התעוררנו מוקדם, אכלנו לחם, חמאה, ריבה וקורנפלקס ויצאנו לדרך ב7:40. העלייה הראשונה הייתה מתונה והיה כיף לעלות אותה באוויר הקריר של הבוקר, עשינו הפסקה על ספסל ליד עדר פרות מצלצלות והמשכנו בירידה על דרך רחבה לקונטמין. בעיירה אורי קנה לנו צידה לארוחת צהריים בפרומג'רי ופטיסרי. העליה לבונהום לקחה לנו 7 שעות. היה קשה, אבל לא קשה רע, אלא קשה מספק. עוברים בדרך כמה בקתות שאפשר היה לעצור בהן (אם מזמינים מקום מראש). החלק בין Nan Borant לבין Balm היה יפיפה. הולכים באחו מהמם בין הרים, הליכה קלילה ונחמדה. בבאלם עצרנו להפסקת בירה וסנדוויצ'ים ומשם התחילה העלייה האמיתית לקול בונהום. השעה האחרונה הייתה כבר מתישה, אחרי 10 שעות הליכה ללכת על צלע הר חשופה זה לא פשוט. אחרי מקלחת אסימונים וארוחת ערב במשמרות אני הייתי תשושה וכנראה גם מיובשת. היינו בחדר צפוף עם עוד 3 אנשים וישנתי רע חצי לילה. איכשהו הצלחתי בסוף להירדם ולהתעורר רעננה ובריאה להפליא.
יום 3
אחרי ארוחת בוקר דלה יצאנו לדרך ב8:15. אחרי 45 דקות הגענו לקול דה פורס שהיה עבורנו הנקודה הגבוהה בטיול עם נופים מדהימים על הרכס. כמתחילים לרדת נגלה עמק יפיפה ואפילו זוכים להצצה על פסגת המון בלאן עצמו. מזג האוויר היה נהדר אבל הירידה הייתה ארוכה וקשה לאורי. אני הלכתי מהר יותר כי קשה לי לעצור את עצמי בירידות וכל כמה זמן חיכיתי לו. מצאתי את עצמי יושבת רבע שעה לבד באחו ירוק בין עדר פרות עם פעמונים. אחרי זה עברנו איזור יפה עם מפל מתגלגל וארוך שהולכים לצידו ובסוף חוצים את הנחל שיוצא ממנו. אכלנו ארוחת צהריים עם "פיקניק" שקנינו בבונהום בצל בקתה ישנה. בשעות הצהריים הגענו לMottets (נראית בקתה חביבה ביותר) ומשם עלינו כמה שעות לCol de Siegne. קשה לתאר את תחושת הסיפוק כאשר עוברים ברגל מצרפת לאיטליה במעבר הרים בגובה 2500 מטר. הירידה הייתה סבירה בהחלט, כמעט הלכנו לאיבוד בתחילתה כי היו הרבה שבילים מהCol אבל לבסוף מצאנו את הדרך, הלכנו שעתיים בין אגמים וקרחונים והגענו לבקתה האחרונה שלנו בCombal. בקתה מפנקת ברמות אחרות יחסית לקודמת, עם חדר פרטי ומקלחת צמודה, מצעים ומגבות ואפילו מוצרי רחצה קטנטנים. ארוחת ערב מעולה וארוחת בוקר בסיסית.
יום 4
ביום האחרון קיבלנו מזג אוויר רע. גשם רוח וברד ליוו אותנו בשעות הראשונות, הדרך יפה ולא קשה מידי, יש קרחונים ונופים מהממים, אבל היה לא פשוט וקר. את הירידה לקורמייר עשינו בשני רכבלים כי הברכיים של אורי לא היו צריכות אתגרים נוספים. דידינו לעיירה החביבה בצד האיטלקי של ההר הגבוה במערב אירופה אחרי 4 ימים של הליכה שענתה על כל הציפיות שלנו. ארבעה ימים שמילאו לי את המצברים ורק גרמו לי להתחיל לתכנן את המסלול הבא.
עוד קצת
למחרת נסענו ל-QC Terme, מעין מלון ספא מפנק עם בריכות תרמיות ושלל פינוקים באיזור. הזמנו מסאג'ים ונהננו מהבריכות החמות. אחרי 4 ימים של הליכה מאומצת זה ללא ספק אחד הדברים היותר מומלצים.
את הדרך חזרה לשמוני אפשר לעשות מתחת להר במנהרה עם אוטובוס או מעל ההר בסדרה של רכבלים. למרות שהאופציה השניה יקרה יותר ולוקחת הרבה יותר זמן לא היה לנו ספק שנבחר בה. הרכבל מטפס במעלה הצד האיטלקי של הרכס עד לפסגת פּוּנטָה הֶלבּרוֹנֶר (Punta Helbronner) בגובה 3462 מ'. הקרונות חדשים ומסתובבים עם נוף מדהים של העמק האיטלקי. בתחנת הביניים יש גן אלפיני בוטני מקסים ובתחנה שבפסגה יש מסעדה, סוג של מוזאון ותחנת תצפית על המון בלאן. משם גם יוצאים "טרקים" מודרכים בשלג שבהזדמנות אחרת לגמרי הייתי רוצה לעשות. משם לקחנו את הרכבל האופקי שחוצה את הרכס ב-30 דקות עוצרות נשימה. קרוניות קטנות של 4 אנשים, גולשות בשקט בין הרים עצומים ומרחבי שלג אינסופיים. באמת אחת החוויות הנהדרות בטיול. כשמתקרבים לצד הצרפתי (אגווי דו מידי 3777 מ') מגלים אנשים מטפסים על הצוקים, כל כך קרובים לקרונית שאת מרגישה שאת יכולה להושיט יד ולהצטרף אליהם. בחיים אחרים. התחנה בצד הצרפתי היא עמוסה יותר וישנה יותר. גם שם יש חנות, מסעדה ואיזורי תצפית. משם יורדים בשני רכבלים לשמוני. אפשר לעשות את הדרך גם הפוך מהצד השני או לעשות רק חלק ולחזור חזרה לנקודה שבה התחלתם. בכל מקרה מדובר בחוויה יוצאת דופק ביופיה ומומלצת בחום.
