האי הדרומי של ניוזילנד - פרק רביעי 2005 - המילפורד

 

"לו הייתם לוקחים את נורבגיה כולה, לוחצים אותה קצת, מנערים מתוכה את כל אילי הקורא ואילי הצפון, מטיחים אותה עשרת אלפים מייל מסביב לעולם וממלאים אותה בציפורים, הייתם מבזבזים את זמנכם – פשוט נראה שמישהו הקדים אותכם.

פיורדלנד, חבל ארץ הררי עצום בגודלו המשתרע בפינה הדרום-מערבית של האי הדרומי שבניו זילנד, הוא אחת מפיסות האדמה המדהימות ביותר במעשה הבריאה, והדחף הראשון שאוחז בהלך העומד בראש צוק ומשקיף על כל זה הוא לפרוץ במחיאות כפיים סוערות.

זה נהדר, ממלא יריעת כבוד. האדמה מעוקלת ומקופלת ושבורה בקנה מידה שגורם למוח לרעוד ולשיר בגולגולת תוך שהוא מנסה להבין מה ניבט מולו. הרים ועננים מגובבים זה על זה, נהרות קרח אדירים מפצחים את דרכם מילימטר אחרי מילימטר לאורך גאיות צרים, אשדים רועמים שיורדים אל עמקים ירוקים, והכל כה נוצץ ובוהק באורה הצלול להפליא של ניו זילנד עד שלעיניים הרגילות לתאורה הקודרת יותר שברוב ארצות המערב נראה הנוף חד וחי מכדי להיות אמיתי.

 

דגלאס אדמס.

"הזדמנות אחרונה לראות"

 

את טרק המילפורד תכננו לעשות ביחד אני תמיר ודורון. היינו צריכים להזמין מקומות ארבעה חודשים מראש לטרק שזכה לכינוי "ההליכה היפה בעולם". הגענו ערב קודם לאכסנייה בטה אנו דאונס, אני ותמיר נסענו במהירות לסוף המסלול כדי להשאיר שם את האוטו שיחכה לנו 4 ימים עד שנגיע לשם ברגל ותפסנו טרמפ חזרה עם זוג יהודים אמריקאים. תמיר בילה את הנסיעה בהסבר מפורט על גסיסת הקיבוצים בארץ, דבר שהעציב רבות את הנהג שהתנדב בקיבוץ בשנות ה70. הנסיעה עברה במהירות ובילינו את הערב שלושתנו לבד באכסניה של טה אנו דאונס, עם סנוקר חופשי וטרמפולינה בחצר. 

 

בראשון לאפריל 2005 התחלנו את טרק המילפורד. היום עצמו הוא מאוד קצר, רק נסיעה של שעה במעבורת לתחילת הטרק והליכה של שעה וחצי עד לבקתה הראשונה. בילינו את שארית אחר הצהריים בקריאה, כתיבה ונסיונות שווא לבצע רצח עם בזבובי החול התורדניים. לקראת השעה שבע כולם התחילו לבשל, ריחות גורמה של מרקים נמסים ומנות חמות מילאו את חלל הבקתה ואנחנו מצאנו אנשים שמחים ביותר לבלות איתם את הערב. אחרי האוכל הגיעה שעת השתיה. 9 ליטר יין משקית מצאו את דרכם לבקשתה והחגיגות היו בעיצומן. אחד הדברים הנחמדים בטיול זה ללמוד משחקי שתיה חדשים ואחר כך לנסות לשחק אותם עם אנשים בריטים. 

זחלנו באמצע הלילה לבקתה (במילפורד ביקתת ה"סלון" היא נפרדת מביקתות ה"שינה" ואולי טוב שכך לאלו שבחרו בשינה באותו לילה). עשינו לא מעט רעש, וצעקת SHUT UP”" פילחה את האויר. חשבנו שזה האוסטרלי המצחיק שבילה איתנו הערב צועק לעברנו מהצד השני של הבקתה והתגללנו מצחוק. בדיעבד היה זה יפני כועס שהפרענו לו לישון. לא הצלחתי להרדם עד 3, אז נישברתי ושתיתי קרוב ליטר מים, שכנראה הצילו אותי מהנג אובר נוראי בבוקר למחרת. 

 

למחרת קמתי מוקדם לקול רשרוש עדין של שקיות פלסטיק. פרשתי לבקתת "הסלון" לקרוא בעוד שדורון ותמיר נשארו במיטות, מנסים להתנער מקורי ההנג אובר. היום השני באמת היה יום יפה. שמיים כחולים עטפו פיסת גן עדן מופלאה. שבילי יער התחלפו בשדות פתוחים, וצלקות ממפלות העבר כיסו את הצוקים האדירים.

יצאנו מאוחר והלכנו לאט. גררנו את עצמינו ובהפסקת צהריים התחילה להתפתח לי מיגרנה. הגענו אחרונים לבקתה השניה, זרקנו את הדברים ועלינו למקינון פאס. זה חלק מההליכה של היום השלישי אבל מאוד מומלץ לעשות את העליה הזאת גם ביום השני אם היום יפה, כי מי יודע איזה מזג אויר יתפוס אתכם למחרת, ואתם עלולים להפסיד את אחד הנופים היפים בפיורדלנד.

אחרי עליה לא מאוד קשה, הגענו לפאס. תמונה פנורמית שלא מתקרבת לשום דבר שאי פעם ראיתי נפרסה תחת רגלינו. עמדנו על מעבר הרים בגובה של יותר מ 1000 מטר ותחתינו נפרש עמק ענק, מוקף הרים מכל עבר, צוקים ירוקים לגמרי, עם קצת שלג בפסגות. הכל נראה כל כך עצום וגדול עד שלעין אנושית קשה לקלוט את מידותיו האמיתיות של מה שנגלה לפניה. למקום קוראים "the 12 second drop" כי כל מה שנופל משם יפול במשך 12 שניות עד שינחת על רצפת העמק, רחוק רחוק למטה.

היום השלישי היה מדהים ומלא חוויות. בבוקר נוכחנו שהעליה ערב קודם היתה אחד הרעיונות המוצלחים בטיול. עד שהגענו לפאס, הנוף הכי יפה בפיורדלנד התחלף במרק לבן וסמיך. לא יכולתי לראות מטר קדימה, אבל הרגשתי בתוך חלום. ישבנו שעה בשלטר למעלה בקתווה שיתבהר, שתינו תה ושיחקנו קלפים. אחרי שעה מזג האוויר רק החמיר, רוחות עזות וקרות ליוו אותנו במורד ההר, עד שיצאנו מהעננים העבים וגילינו את היופי המדהים של העמק. שביל ליד נהר מקושט במחרוזת מפלים אינסופית.

בהמשך הגענו לאחת הפנינות של הטיול. ה- Southerland Falls - שלוש מדרגות שמרכיבות מפל בגובה 580 מטר, המפל הגבוה בניו זילנד. כמויות אדירות של מים מכות בעוצמה ברצפת האבן בתחתית הבריכה. הלכנו בשביל מאחורי המפל, היה קר מאוד, רטוב מאוד, ומיוחד בצורה מדהימה. 

 

ואז... כשחשבנו שאין יותר יפה מזה הגיע היום האחרון. היום הרביעי של המילפורד היה חוויה שאני לא אשכח אף פעם. בפיורדלנד יורד בממוצע 8 מטר גשם בשנה. באותו יום ירדו 300 מ"מ גשם ב12 שעות. התעוררנו למשמע הגשם החזק דופק בעוצמה על גג הבקתה, יצאנו החוצה וראינו שהצוקים האדירים שהקיפו אותנו בערב, הפכו במהלך הלילה למאות מפלים . אחרי התארגנות זריזה יצאנו לדרך, השביל הפך לנחל שהגיע עד לברכיים. הלכנו במהירות כי הזהירו אותנו שאם לא נחצה נקודה מסוימת אנחנו עלולים להתקע, ולהזדקק לחילוץ מוסק. יצאנו מהבוש לגשר עץ מעל נחל קטן, גועש ועצבני. הפתח הפתאומי איפשר לנו לראות את המפלים זורמים ממצוקי הפיורד, לא חשבתי להוציא את המצלמה כי המים היו הורגים אותה, הגשם ירד בדליים, באמת בדליים. אבל עמדתי שם כמה שניות וניסיתי בכל כוחי לצרוב את התמונה לתוך הזיכרון. לגרום לעצמי לזכור גם היום, אחרי 15 שנה, איך המראה המדהים הזה השפיע עליי. אני חושבת שתמיר אמר את זה הכי טוב: "בחיים לא הייתי יכול לדמיין משהו כזה" וזה נראה לי התיאור הכי טוב של החוויה שעברה עלינו באותו יום. התמונות המעטות שצילמנו לא באמת יכולות להעביר את מה שהלך שם. אחרי 33 מייל עברנו את עמוד המדידה האחרון שסימל את הסוף. עמדתי במילפורד סאונד, מביטה בצוקים המדהימים של הפיורד, אחרי ארבעה ימים של הליכה משגעת, רטובה עד העצמות, רועדת מקור, מלאת עקיצות של סנד פלייס, רעבה בטירוף, וברגע ההוא התחוור לי סופית שהחיים שלי נפלאים.

 הרבה אנשים יוצאים מהטרק הזה מאוכזבים כי היה להם עננים, או היה להם אנשים משעממים איתם בבקתות, כי ירד עליהם גשם כל ה4 ימים, או לא ירד בכלל והם פספסו את הפלא הקסום שבלראות את קירות הפיורד הופכים למפלים אדירים. אנחנו זכינו בכל אלו, פשוט כי התחלנו ביום הנכון. הראשון באפריל.

אחרי הטרק נשארנו עוד יום בעיירה, עשינו את השייט בסאונד שהיה יפה ומרשים ואת הדרך חזרה עשינו לאט, עם הרבה עצירות וטיולים בדרך היפה הזאת. 

 

האי הדרומי של ניוזילנד - פרק שלישי 2005 - דנדין קייטלינס, קווינסטאון

 אחרי הטרק המדהים בגלספי הגיע הזמן לבלות קצת בעיר. סוף השבוע של הפסחא התקרב בצעדי ענק ותחזית מזג האויר נראתה רע. רע אפילו במונחים ניו זילנדים. כך מצאתי את עצמי בפאתי ואנאקה, עם תרמיל על הגב, אצבע בחוץ ותקווה בלב, מחכה לטרמפ. הטרמפ הראשון היה טנדר עמוס בנים בעלי חזות מפחידה, שאחד מהם קילף תפוח עם האולר שבידו. כשהם שאלו אותי לאן מועדות פניי היה בי דחף אז להגיד אוקלנד ולקוות לטוב (אוקלנד נמצאת באי השני), אבל התברר שגם בלי פתרונות פרנואידים הם נסעו לכיוון ההפוך משלי, ואני המשכתי לחכות טמפ שפוי יותר. עד מהרה עצר לו הטרמפ המיוחל: ג'יפ של דיג שחצה את כל ניו זילנד, ממקום הדיג שלו בהוקיטיקה ועד לביתו ליד ריי ג'נקטיון. הדיג התברר להיות אדם אדיב ומקסים, והוא העביר את השעות הארוכות של הנסיעה בסיפורים הזוים ומעניינים על המקומות שעברנו. ביניהם סכר ענק שהרים את כל כלכלת ניו זילנד לפני כמה שנים. הוא סיפר שהוא בילה שנה באנטרקטיקה, (דבר מאוד לא פשוט שחושבים שחצי מזה היה בחושך מוחלט) והיום הוא נהנה מדיג בניו זילנד.

אחרי 3 שעות נפרדנו לשלום, ואני הכרתי צומת חדשה ותקווה נוספת לעתיד מבטיח. העתיד לא איחר לקיים את הבטחתו וג'יפ הרבה יותר יפה ונקי עם איש עסקים לקח אותי כל הדרך עד פתח האכסניה שלי בדנדין. כבונוס, בזמן הנסיעה המשותפת שלנו קיבלתי קורס מזורז בעסקים מאיש שהרוויח מלא כסף כי עלה על גל הנדל"ן של ואנאקה לפני כמה שנים.

בבוקר הראשון בדנדין התעוררתי כשקולות סערה משתוללים בחוץ. הלכתי לטייל. הסתובבתי ברחבי העיר בבוקר הגשום, בין הרחובים והפארקים היפים של העיר האוניברסיטאית הזאת. בפארק שליד האוניברסיטה מקהלה פצחה בשירים לכבוד הפסחא ואפילו הצליחו לדחוף לי שירון ליד לפני שאוכל לסרב. בדרכי מהפארק מצאתי מקום מעולה לגלידת הוקי פוקי באחד הרחובות השוממים.

למחרת אני ויורן מדנמרק נסענו ביחד לפנינסולה. עלינו אט אט בין ענני הערפל שירד על העיר, לתוך הגבעות שמעל הים הסוער והלכנו לראות כלבי ים ואלבטרוסים. ציפורים עם מוטת כנפיים של שלוש מטרים דאו מעלינו, חוויה מרגשת. יש גם אתר מבקרים במקום עם הסברים ומיצגים נוספים. בערב חיכינו הרבה זמן כדי לראות פינגווין. היה קר וראינו פינגוין אחד וכלב ים אחד. כדי לראות חיות צריך המון סבלנות, ליורן לא היתה סבלנות להרפתקאות ולי לא היתה סבלנות ליורן, אז הפינגוין הבודד סיפק את היצר הזואולגי שלי לבינתיים.

מדנדין החלטתי לעשות את הקטלינס, קטע כביש מרהיב באורך של כ200 ק"מ בקצה הדרומי של ניו זילנד. מרחבים מדהימים של ירוק שהוא ירוק יותר ושמיים כחולים שהכחול שלהם כחול יותר, ונקודות לבנות של כבשים מפוזרות עד האופק. החלטתי לעשות את הקטלינס... בטרמפים.

אבל לפני הקטלינס ביליתי לילה בביתה של הייזל, אשת חיבורים מדהימה. חיבורים הוא ארגון של משפחות ואנשים שרוצים לארח ישראלים. בד"כ הם נוצרים אדוקים שיש להם זיקה חזקה לישראל ומסיבה לא ברורה מאמינים שזה רעיון טוב להכניס ישראלים קולניים לביתם.

למחרת בבוקר הייזל נתנה לי טרמפ לכביש הראשי דרומית לדנדין ואני שלפתי אצבע אופטימית לכיוון המכוניות שטסו סביבי. והן באמת טסו! התחלתי לדאוג עד כמה זה באמת ריאלי לטפוס טרמפ כשמכוניות חולפות על פני ב120 קמ"ש, אבל תוך דקות ספורות נעצר לידי אוטו ששום דבר לגביו לא היה סטנדרטי... שני דלמטים התרוצצו במושב האחורי וענני עשן "צמחי" עפפו את ראשו של הנהג הצעיר שהפך לשותפי למסע בשעתיים הקרובות. לבחור קראו כריסטופר ולדלמטים קראו "ילד אורז" ביפנית ובאד. הבחור התברר כסוור מהעיירה באנף ומוזיקאי מתחיל, הוא לקח אותי לתחילת הקטלינס עם מוזיקה נהדרת כל הדרך.

אחרי חצי שעה של נידודים בחופים הקטנים של הקטלינס תפסתי טמפ עם זוג קיווים עד לחור של ג'ק, שזה בעצם רק חור בסלע שמתמלא בשצף קצף עם כל גל חדש שמגיע. הגעתי כשלא הייתה גאות אבל המראה היה בכל זאת מאוד מרשים. ליד החור של ג'ק פגשתי את יאפ ויאסיקה, שהגיעו מעיירה קטנטנה בצפון הולנד, איפה שהאנשים עדיין לובשים בגדים מסורתיים ולפני לא הרבה שנים הילדים שלהם התרוצצו בקבקבים. הם הזמינו אותי להצטרף לקרוון שלהם וכך נסענו יחד מאטרקציה לאטרקציה בכביש הדרומי היפיפה, ממפלים מרשימים ביותר לכאלו שקצת פחות: זרזיף קל שנקרא בהומור "מפל הניאגרה". אחרי שביקרנו בקוריו ביי, עוד מקום יפיפה בו גלי ענק מתנפצים על הצוקים, יאפ ויאסיקה עשו סיבוב של 30 ק"מ כדי לשים אותי בצומת מרכזית, ועל כך הודתי להם מאוד. תוך 2 דקות הייתי בטרמפ לאינוורקרגיל, תחנה אחרונה ליום עמוס זה. אינוורקרגיל היא עיר ישנונית ודי משעממת שביליתי בה ערב אחד ולא עשיתי בו כלום.

לבאנפ הגעתי בטרמפ עם איש זקן שמטייל לבד בניו זילנד בכיסא גלגלים (ואוטו כמובן) ומטרתו היחידה היתה זהה לשלי – תמונה תיירותית במיוחד ליד השלט של סוף העולם (או של הנקודה הכי דרומית בניו זילנד). היה גשם פלצות ככה שהתמונות יצאו לא משהו, אבל הטמפ היה מאוד נחמד. 

נפרדנו לשלום בפניה לטה אנאו ואני התחלתי לקוות לטוב, דבר שלא היה פשוט בגשם שנשפך עלי מהשמים. גיליתי בשלב מאוחר יותר בטיול שרב המכוניות שנוסעות לקווינסטאון לא יעברו בצומת האבודה שעמדתי בה, אלא יסעו בדרך עוקפת, למזלי לא ידעתי את זה בזמנו, והאצבע המורמת הרטובה שלי הפגינה שמחה כללית ואושר הזוי מהמצב שנקלעתי אליו. אחרי רבע שעה המזל האיר לי פנים וואן מלא בילדים ניו זילנדים בני 16 נעמד לידי. בנות שיכורות פרצו בצהלות שמחה "YAY! Our first hitch hiker" ואני נדחסתי לאוטו שהיה מלא עד אפס מקום בנערים, בירות ושירים ישנים שהחזירו אותי לימי התיכון העליזים שלי. הנסיעה על גדת האגם של קווינסטאון הייתה ארוכה ויפיפיה, הבירה זרמה כמו מים וגיליתי כי הילדים בעצם ברחו מביתם באינוורקרגיל לכבוד חופשת הפסחא, דבר שאני יכולה בהחלט להבין אחרי שביליתי יום באינוורקרגיל, בירת השיעמום. 

הגעתי לקווינסטאון ונפרדתי מהילדים השמחים, זרקתי את הפקלאות באכסניה שמצאתי והלכתי לחקור את ה"עיר". עיר שהיתה פעם עיירה קטנה ומנומנמת עד שהגיע איש שאמר בואו נזרוק אנשים מגשרים  - קווינסטאון היא המקום הראשון בו בוצע באנג'י באופן מסחרי לקהל הרחב ואחרי הבאנג'י הגיעו לעיירה סירות המנוע, מצנחי הרחיפה, צניחה חופשית, קניונינג, ראפטינג, מזחלות, גלשני נהרות, וכל אטרקציה אדרנלינית אחרת שיכולה לעלות לכם בראש.בדרך חזרה למטה המצאתי ספורט אתגרי חדש: ריצה במורד גבעה תלולה. הכי מהר שאפשר. העלייה שלקחה כמעט שעה הצתמצמה ל20 דקות בדרך חזרה. זה היה טיפשי כי ברגע זה נפתחה בחגיגיות סאגת הברכיים שלי שנמשכה לאורך כל הטיול...

למחרת נהנתי מספורט אתגרי שקיים במציאות והלכתי לעשות קניונינג. נסענו בטנדר לנהר מרוחק, שמנו שתי חליפות צלילה, רתמה, קסדה, וסט הצלה וקופצים לנהר של שש מעלות צלסיוס בלי סירה או קאייק. עושים בדרך אומגה וסנפלינג, מתגלשים על סלעים חלקים - פארק מים אדיר ומשוגע בטבע. את אחד המפלים האחרונים אפשר היה לרדת בדרך הסימפליסטית ביותר – לקפוץ. שש מטרים מעל לבריכה מלאת קצף לבן עמדנו אני והמדריך, הוא הצביע על נקודה שחורה של חצי מטר על חצי מטר שלתוכה הייתי צריכה לקפוץ. כל השאר זה סלעים, הוא אמר... זרקתי את עצמי קדימה. קטע מדהים, ואחד הדברים המטורפים שיצא לי לעשות.

למחרת הלכתי לקפוץ באנג'י. הרעיון נראה מאוד הגיוני ונחמד עד שנעמדתי שם על הקצה. היד שלי תפסה בחוזקה את המעקה, כשהרגליים שלי מתחילות לרעוד קצת תוך כדי שהן מוחזקות במגבת (!) שמחוברת לכבל שעשוי מרשת נימים של גומיות דקיקות (!). אז התחלתי לפחד באמת. הסתכלתי למטה למי הנהר שנראו כל כך קרובים וכל כך רחוקים בו זמנית, המדריך ספר 1,2,3... וקפצתי! אחרי שניה של נפילה הבנתי שאני עדין נופלת, שבריר שניה מאוחר יותר הידיים שלי פגעו במי הנהר הקפואים ומיד קפצתי חזרה לשניה של חוסר משקל.רגע מדהים בו הגוף משתלט על הנפש, האדרנלין ממלא כל נים ועורק ואת לא רואה ולא חושבת כלום.

 

 

האי הדרומי של ניו זילנד - פרק שני 2005 - ואנקה, גלספי פאס

לקח לי שלושה טרמפים להגיע ממאונט קוק לואנאקה. טרמפים מוצלחים ביותר, אף אחד מהם לא דרש יותר מחמש דקות המתנה, הראשון עם ישראלים שפגשתי בקוק, אחריהם גרמנים עם טנדר פאנקי ביותר ובסוף זוג מבוגר מקסים שעשו סיבוב של חצי שעה בשבילי והודיעו שאם אי פעם אגיע לטוסון, אריזונה, יש לי איפה לישון.

בהתחלה קשה להתרגל לזה שאף פעם לא פורקים את התיק. עוברים ממקום למקום, ולמרות שאת מוקפת באנשים, אין לך עם מי לדבר, באמת לדבר. גיליתי שואנאקה היא עיירה קסומה והמקום עליו יש את הקונצנזוס הכי גדול בין טיילי ניו זילנד לדורותיהם. מקום מדהים על שפת אגם. השוטטות בעיר הביאה אותי בסופו של דבר לסינמה פרדיסו. מקום עליה לרגל לאלפי מטיילים, בית קולנוע קטנטן וביתי, מלא בספות, כורסאות ואפילו חיפושית צהובה. בית קולנוע של עיירה קטנה שהפך לאגדה, שם מוכרים את העוגיות הכי טעימות שאי פעם אכלתי. פגשתי שם לגמרי במקרה את תמיר ודורון. עם תמיר ביליתי שעות וימים ארוכים בצבא במגמת מפקדים בבה"ד 10 עוד כשזה היה בצריפין. קבענו שניפגש בניו זילנד (כדי לעשות את המילפורד, הסיפור המלא עוד יגיע), אבל הפגישה הפתאומית בואנאקה היתה הפתעה מדהימה - פשוט לפגוש אותו באמצע שומקום. אחרי חיבוקים דרמטיים והיכרות עם דורון שמטייל איתו, קבענו להיפגש למחרת ליום כיף משותף.

למחרת בבוקר אני, תמיר ודורון יצאנו לצעידה ברוב רוי. טיול יום מוצלח ביותר. המון מעברי מים ונופים מדהים. שני הבנים רצו בראש, מנוסי טרקים אחרי חודשיים בניו זילנד, הם טסו לסוף המסלול תוך כדי שאני נגררת מאחור קולטת ומעכלת את היופי העצום הזה. הטחבים, העצים, המפלים, המים, הקרחון... שניהם פיתחו אימרה שחזרה על עצמה בנימה הומוריסטית פעמים רבות כשטיילנו ביחד "ראיתי אלף כאלה" הם היו אומרים, על כל מפל, עץ וטחב. הם היו כבר רגילים לכל היופי הקסום זה שאני רק התחלתי לגלות. אחרי הטיול נסענו לפאזלינג וורלד. אולמות שונים מלאים בהולוגרמות, טעטועי ראייה שגורמים לך להיראות עקום, גדול, קטן או חסר פרופורציה לחלוטין. אפילו כמה חדרים שנטויים בצורה שהכל נראה הגיוני חוץ מהעובדה שאותה צועד עקום, כי החדר עקום, המים נראים כאילו הם זורמים למעלה, ואם תקפוץ תיפול הצידה. חוויה משעשעת. יצאנו החוצה והתרוצצנו כמו ילדים קטנים במבוך העץ הגדול, רצים בשמחה בין מגדל למגדל, על גשרים ותחתם. באותו ערב ראינו את "דרום אמריקה באופנוע" בסינמה פרדיסו. למחרת הבנים עזבו ולי היה קצת עצוב. אז הלכתי לטפס על צוקים בקבוצה מאורגנת. פעם ראשונה שטיפסתי על צוק אמיתי, והבנתי שזה משהו שאני אעשה גם בארץ.

באכסניה פגשתי את נועם והחלטנו לעשות ביחד את טרק הגלספי פאס. הגענו בבוקר למרכז המידע במקרואה, עיירה של רחוב אחד צפונית לואנאקה. שם הסתכלו עלינו במבט מתנשא ושאלו אותנו עם אנחנו יודעים לחצות נהרות ויש לנו ניסיון בטרקים קשים. הייתה תחושת "תקחו סירה כי אין לנו לא את הכוח ולא את הזמן לבוא לחלץ את הגופות הצפות שלכם מהנהר..." אז החלטנו כמובן כמו כל ישראלי שמכבד את עצמו שיהיה בסדר ונלמד את עצמנו איך חוצים נהר. תופסים מקל, תופסים חזק את נועם שמנסה להישאר יציב, עוטפים את התיק ונכנסים למים הקפואים שמגיעים עד המותניים, זזים לאט לאט עם הזרם החזק עד שעוברים לצד השני. היה נהדר.

אחרי השעה הראשונה ומלאת חוויות הנהר הגיעו עוד 8 שעות של הליכה. השעות הראשונות היו מדהימות! שביל קטנטן ביער מלא טחב גרם לנו להרגיש שפיה תצוץ מולנו כל רגע. מרבד ירוק אינסופי כיסה כל פיסה של אדמה, עץ או סלע משני צידי השביל המתפתל, וכשחשבת שהעולם לא יכול להיות יפה יותר, היער נפתח לאחו ענק ויפיפה, חבוי בין ההרים הירוקים. עמדנו כמו שני גמדים והבטנו במפלים שאספו באיטיות את מי הקרחונים מההרים שמעלינו.

ואז הגיע החצי השני... הגענו פתאום למקום בו השביל נגמר. פשוט נגמר ולפנינו היו כמאה מטרים של צלע הר חשופה, צלקת למפולת בוץ שקרתה לא מזמן. בצידו השני של המדרון ראינו שלט כתום קטן ותמים, סימון השבילים הניו זילנדי שהודיע לנו שאת זה אנחנו צריכים לעבור. בזהירות, צעד אחרי צעד, הלכנו לרוחב המדרון, כשכל צעד גרם למפולת קטנה ופרטית משלנו, ואני רק הייתי שמחה שאני לא צריכה לעשות את זה לבד. לקח לנו רבע שעה לעבור מאה מטר. המשך הדרך הייתה בעלייה ארוכה וחסרת רחמים בגשם ניו זילנדי טיפוסי שלא מוותר. אחרי יום של כמעט 10 שעות, עייפים, רעבים וקפואים ראינו פתאום את הבקתה שלנו, מעלה עשן בצד השני של העמק, מוקפת הרים מושלגים.

למחרת לירון, ישראלי נוסף שפגשנו בבקתה, הצטרף לאחוות הטרק שלנו ובילינו את הבוקר בשיטוט בביצות. הלכנו לאיבוד. כן כן, כמו כל ישראלי שמגיע לניו-זילנד גם אנחנו מצאנו דרך ללכת לאיבוד בטרק מסומן לתפארת. אחרי שעה ראינו בזווית העין את משולש הDOC הנכסף ומצאנו את הדרך החוצה. אחרי יום מלא הליכה בבוש, אחו והרים הגענו לבקתה שלא יכלה לבחור לה מיקום מושלם יותר, בקצה הדשא הצהוב, בצל ההרים הירוקים לצד נהר בצבע תכלת יפיפה. גילינו בריכה של מפל סמוך לבקתה, קפצנו למים הצלולים, הקפואים, מתקשים לנשום מרב התרגשות וקור.

חזרנו, התייבשנו, שתינו תה בצל ההרים, נלחמו בגבורה בסנד פלייס העיקשים, הדבר היחיד שעומד בין ניו זילנד והגדרתה כגן עדן. יצור קטנטן ושחור הניזון מדם אנושי, תוקף בשעות היום וישן בלילות. בגלספי מצב הסנד פלייס קשה ביותר, הם תוקפים בנחילים שחורים וגורמים לך לאכול ארוחות תוך כדי תנועה ולהתגרד כל הלילה. הזבובים זה הדבר היחידי שרע בגלספי, חוץ מזה, הוא מושלם. פשוט מושלם.

בבקתה פגשנו חבורת קיווים מבוגרים שמטיילים הרבה, הם המליצו לנו על מקומות לטייל וסיפרו על מקומות שהיו בהם. עם רדת השמש נעלמו נחילי האויב ואני ישבתי בחוץ, על מרפסת הבקתה. הפשטות שבטרקים תמיד עושה לי הרבה טוב. הידיעה שכשאת קמה בבוקר את לא צריך לדאוג מחיי היומיום אלה רק לחשוב על מספר הקילומטרים שעומדים ביני לבין הבקתה הבאה, איך לעשות צעד ועוד צעד בנוף יפיפה. 

למחרת בבוקר אני ונועם תפסנו טיסה למקרואה. 7 דקות של אושר במושב הקידמי של מטוס קטן וצהוב, אותה דרך שלקח לנו יומיים לעשות ברגל. טיסת נוף במחיר הקוסם של 35 דולר (את הכסף האמיתי הם לוקחים מאנשים שבאים לבקתה, וחזרה הם פשוט אוספים טרמפיסטים).

 

 

 

האי הדרומי של ניוזילנד - פרק ראשון 2005 - כרייסצ'רץ', קאיקורה, טקפו, מאונט קוק

נחתתי בכרייסצ'רץ' לכמה ימי התאקלמות וארגונים. שוטטתי בעיר על אופניים, כלי התחבורה המושלם לעיר הקטנה והשטוחה שנחשבת למרכז הכלכלי של האי הדרומי. הגעתי לקטדרלה שמסמלת את העיר. הייתי בשוק אמנים מקומי, שם פגשתי צלם שהקיף את העולם 15 פעמים ורוצה לחזור שוב להודו, רק מחכה שהתאומים הקטנים שלו יגדלו קצת כדי שיוכל לקחת אותם איתו. הוא סיפר לי שזה נהדר לטייל עם ילדים, כי אז המקומיים לא רואים אותך כסתם עוד תייר, אלה כאבא או אמא, וזה משנה לך את כל הטיול לטובה.

כשהייתי בכיתה ה' כל אחד היה צריך לבחור על מה לעשות עבודה. אני בחרתי באנטרקטיקה, לא ידעתי אפילו למה. אבל מאז אותו רגע היבשת העצומה הזאת ריתקה אותי. סיפורים על גילויים ומשלחות מחקר, על אחד היעדים האחרונים שהמין האנושי הצליח לכבוש. כמובן שלא פספסתי הזדמנות לבקר במרכז האנטרקטיקה שצמוד לשדה התעופה בכרייסצ'רץ'. חוויה כיפית ומגניבה עם הרבה מיצגים אינטרקטיבים שמסבירים ואפילו מדמים את החיים באנטרקטיקה. באחד משיטוטי בעיר מצאתי את עצמי עומדת בגן קטן על שפת הנחל העירוני, מול פסלו של רוברט פלקון סקוט. האדם השני שהגיע לקוטב הדרומי ומת בדרך חזרה. אנגלי וקיווי גאה. עדין יש לי במחסן את אותה עבודה דהוייה על אנטרקטיקה שכתבתי בגיל 11, מלאה בשגיאות כתיב שאפילו אני, עם כל הטעיות שלי, לא יכולה להאמין שעשיתי. הנה מה שכתבתי עליו:

"המשלחת של סקוט לקוטב הדרומי נגמרה בצורה טרגית. הוא לקח איתו סוסים שמתו כבר בתחילת המסע, הדרך היתה קשה ביותר, מלווה לעיתים קרובות בסערות. האנשים סחבו את המזחלות בעצמם. את החלשים סקוט החזיר לתחנת המוצא בחוף. 150 ק"מ לפני הקוטב נשארו במשלחת רק 5 אנשים שבראשם עמד סקוט. ב18 בינואר 1912 הם הגיעו לאוהל עם הדגל הנורווגי שחיכה להם בקוטב. הודעות שהושארו בשבילו בתוך האוהל גילו לסקוט מה מרה היתה תבוסתו. הם היו עצובים מכך שהם לא היו ראשונים ולפניהם היו יותר מ800 מיל מסע חזרה. בדרך חזרה נפטרו כל החמישה מרעב וקור, 8 חודשים מאוחר יותר נמצאו גופותיהם והיומן שניהל סקוט במשך כל המסע. הרישום האחרון היה ב29 למרץ 1912:

I do not regret this journey that shows that Englishman can endure hardship, help one another and meet death with great fortitude as ever in the past”

אחרי כמה ימים בכרייסצ'רץ' המשכתי ליעד הבא שלי שהיה קאיקורה. עיירה קטנה ותיירותית להחריד באמצע שום מקום, מפורסמת בליוותנים שלה. נרשמתי מראש ללכת לראות אותם, קמתי בשש בבוקר, עוד היה חושך בחוץ, ויצאתי עם הסירה שיצאה בזריחה מדהימה מעל האוקיינוס השקט. ראינו שלושה לוויתים, אחד מהם אפילו פעמיים. כל פעם הקפטן או אחד העובדים שמים לב למשהו שנראה בול עץ גדול צף על המים ואנחנו דופקים גז בסירה עד שמגיעים לשם. בדרך יש סרטים והפעלות על החיים של הליוותנים. שכמגיעים יותר קרוב לאותו בול עץ, כולם נוהרים כעדר על הסיפון ומחכים בסובלנות עד שהחיה המרשימה הזאת תחליט שנשמה מספיק, תרים את זנבה לשלום ותרד לעוד ארבעים דקות במעמקים.

בדרך חזרה פגשנו להקת דולפינים, מאות דולפינים הקיפו את הסירה, קפצו, עשו סלטות, שחו ממש מתחת לסירה, הכל במרחק נגיעה כמעט. חזרתי לאכסנייה מלאת חוויות עם חיוך מוכנה להרפתקאה הבאה. בצהריים מצאתי את עצמי בתוך חליפת צלילה עבה, במים קפואים שוחה עם כלבי ים. 

למחרת בדרך לתחנת האוטובוס של קאיקורה החלטתי לנסות לעצור טרמפ. השיטה עבדה בהצלחה מסחררת ותוך דקה הייתי באוטו של ג'ף בדרך לכרייסצ'רץ'. ג'ף הוא מתווך צאן ובקר, הוא קונה עדרים בשביל חוואים והיה צריך לעצור בדרך בשביל לבחור כמה אילים (כבשים זכרים) ללקוח הבא שלו. זה היה הטרמפ ראשון מבין עשרות הטרמפים שבהם התגלגלתי לי ברחבי האי הדרומי של ניו זילנד. 

הייתי עוד יממה בכרסצ'רץ' כדי לארגן את המשך הטיול והיה לי קצת עצוב. עוד לא התרגלתי ללוגיסטיקה והיה לי קשה כל הזמן לפרוק ולארוז את התיק. רוחי השתפרה פלאים כשהגעתי לאכסנייה ופגשתי את סילביה. האכסניה הייתה אכסניית בנות בלבד, מאובזרת לתפארת מדינת ניו זילנד. החל מאוסף מוזיקה אדיר, מטבח מאובזר, פיצ'פקס קטנים בכל מקום, מגבות, מצעים (זה לא מובן מאליו באכסניות), ורוד בכל מקום, פוסטרים פמיניסטים, 4 סוגי נענע בגינה, אופניים, חתול ודגי זהב. סילביה הייתה שותפתי לחדר. בשנות החמישים לחייה היא בילתה כבר שנתיים בפאסיפיק, עבדה באוסטרליה בחוות בקר תמורת לינה ואוכל, והייתה צריכה לחזור לאנגליה כי היא אוטוטו תהיה סבתא. 

לטקפו הגעתי באוטובוס מכרסצ'ירץ' שהיה האוטובוס השני והאחרון בטיול. יחד עם חמש בנות בריטיות שחיפשו אלכוהול ומסיבות (בניו זילנד?!), גבר אוסטרלי מזדקן שהיה ריינג'ר בשמורת טבע, החליט שהגיע העת לשינוי ובא לעבוד בחוות דבש, קיוי צעיר שנסע לעבוד בקווינסטאון ולהנות מסנואובורד איכותי בחורף, ויפנית שישנה כל הדרך. בסיבוב האחרון לפני העיירה האגם הקסום נגלה לנו, תכלת כזו עוד לא ראיתי בחיי. בהמשך, אחרי כמה שבועות בניו-זילנד הבנתי שכל האגמים קסומים, וכל הגבעות ירוקות, כל הנחלים שוצפים וכל המפלים מרהיבים. אבל ברגע האושר הזה, כשהאוטובוס עשה את פנייתו האחרונה עדיין לא ידעתי את כל זה. טקפו היה המקום הראשון בו הבנתי שהגעתי לאגדה, מקום שהצליח לשמר בקנאות על היופי הבתולי של טבע עוצר נשימה. טקפו היה המקום בו התאהבתי בניוזילנד. המקום בו מצאתי את עצמי יושבת דקות ארוכות ליד הכנסייה המפוסמת על שפת האגם, מאושרת.

באכסניה הכרתי שתי בנות קוריאניות ומצאתי את עצמי שותה תה עם עלים חשודים שקים ובטי הכינו לי. הן שאלו אותי אם אני רוצה ללכת לחוות כבשים. מסתבר שהן הכירו קיווי שמכיר חוואי שיש לו 24 אלף אייקרים של אדמה מחוץ לטקפו. כל שטח האדמה העצום הזה שייך למשפחה מקסימה המונה שלשו נפשות – זוג בעלי החווה וגו'אל בנם הקטן בן השלוש. אני בטי וקים נהננו מאחר צהריים ניו זילנדי אוטנטי למהדרין - "עזרנו" להעביר כמה עדרים ממקום למקום עם כלבים ומשאית, תוך כדי ששלושתינו וג'ואל הקטן מתלתלים בכיף בקופסא מאחור.

מטקפו תפסתי טרמפ למאונט קוק. ההר היפיפה הזה מתנוסס לגובה של 3,764 מטרים, לא בין הפסגות הגבוהות בעולם, אבל הגבוהה בניו זלינד וטיפוס מסוכן ומרשים לכל הדיעות. ההר קדוש למאורים והאגדה מספרת שנוצר כאשר ילד בשם Aoraki ירד עם שלושת אחיו מגן עדן לבקר את Papatuanuku (האדמה), הקאנו שלהם התהפך והם הפכו לאבן. הגעתי לאכסניה היחידה בכפר הנופש הקטן הזה, שהיתה אחת האכסניות השוות בטיול, עם חדרי עץ מרווחים, מטבח מאובזר ביותר וסאונה. קיבלתי חדר ורצתי לDOC. ה DOC (Department of Conservation) זה מה שהיה קורה אילו לקק"ל היה את המימון והכוח הפוליטי של המוסד. גוף עצום ומאורגן לתפארת, שכל מטרתו היא לשמור על הטבע המדהים של ניו זילנד ולאפשר לאנשים להנות ממנו מבלי לפגוע בו. רב הטרקים מופעלים ע"י הDOC, וכמעט שאי אפשר לעבור כמה קילומטרים בכבישים היפים של המדינה הזאת בלי לראות שלט או תצפית שתזכיר לנו על תרומתם לרגעי ה"ואו" שלנו.

הלכתי לי בעיירה מוקפת הרים עוצרי נשימה, לבד על הכביש הראשי, נטוש מאנשים ומכוניות, הכל היה כל כך גדול סביבי, עמק ירוק צהוב ופסגות מושלגות. בלי לחשוב פעמיים עשיתי גלגלון מרב שמחה. אחרי עוד כמה סידורים  יצאתי אל מסלול הוקר ואלי המפורסם. 5 שעות של הליכה במסלול מדהים העובר על שני גשרים תלויים. המים בצבע תכלת כמעט לבן, בסוף יש אגם מלא קרחונים צפים, זורמים לאיטם בצילם של הרי הענק. בדרך לחדר אמרתי לילה טוב לאיש בקבלה והוא אמר בתגובה "שום לילה טוב, זה סנט פטריק היום ויש להקה בעיר, ואף פעם לא מגיעה להקה לעיר, אז בואי!" בתחילת הטיול הבטחתי לעצמי שאני אגיד "כן" לכל דבר חדש אז מן הסתם אמרתי כן גם למסיבה הזאת. מסיבה "שכונתית" מלאה במטפסי הרים ומדריכי טיולים, חוויה שהפכה לזכרון מתוק.

בבוקר למחרת, אחרי החוויה הספק אירית ספק קיוית שלי לקחתי את התיק ודידיתי לכיוון ההרים. עליתי למיולר האט, לא טרק שכדאי לעשות כטיפוס ראשון. בחודשיים שעברו עליי בניו זילנד אחרי החוויה הראשונה הזאת תמיד השוותי כל עלייה, כל מדרון וכל מסלול למיולר האט. ובדיעבד אני למדתי שהיא הייתה הכי קשה. חמש שעות מפרכות של מדרגות חצובות בהר, צמחייה אלפינית, אבנים ענקיות וחיה רעה בשם "Scree Slope"  - מדרון תלול של 50 מעלות, מכוסה אבנים גדולות, קטנות ולא יציבות. כל צעד קדימה גרר אחריו שני צעדים אחורה שרק הרחיקו אותי עוד ועוד משלט המשולש הקטן, סימון השבילים הניו זילנדי. כמעט קילומטר וחצי של הבדל גובה. במיולר גיליתי לראשונה את המשמעות המלאה של המושג "רכס מדומה". כל פעם שחשבתי שהגעתי לפסגה, שהבקתה רק מעבר לאופק, גיליתי רכס נוסף, ופסגה חדשה, ואין בקתה באופק. היו כמה רגעים קשים, ואז כמעט בבכי מחניק נזכרתי במשהו שאחד המטפסים מהלילה הקודם אמר לי: טיפוס הרים זה ספורט מאוד מחייב. אתה לא יכול להפסיק. או שתעלה, או שתרד. אין באמצע. אז המשכתי. כל כמה דקות נחתי לרגע על סלע, ופשוט רציתי להירדם במקום הזה, לקולן האדיר של מפולות השלגים בהרים שממול.

הגעתי לעוקף, עליתי צעד ועוד צעד, ואז פתאום הר ספטון נגלה לפני, בצד השני של העמק, פסגה מושלגת ויפיפיה. עד היום, 15 שנים מאוחר יותר, כשצברתי חוויות מעוד כמה טרקים ברחבי העולם, הרגע הזה שבו את מגיעה לעוקף ומגלה את העמק הבא הוא תמיד אחד הרגעים האהובים עליי בכל מסלול. רק כמה מאות מטרים של סלעים הפרידו ביני לבקתה האדומה שבאופק. התחילו להופיע מקטעים של שלג, שלג ורוד, תערובות של קרח ואבק סלעים שיצרו את הגוון המשוגע, המשכתי בהליכה מתנדנדת ועיקשת בין מצבורי השלג עד הבקתה הנכספת. נפלתי על מזרון ולא קמתי שעתיים.

קמתי מאושרת. עם כוחות מחודשים וקצת אוכל. ישבתי על המרפסת הבקתה והסתכלתי על  אחד הנופים היפים שראיתי. מראה פנורמי של עמקים והרים, תיאטרון נדיר של מפולות שנוצרות ונעלמות מולי כל כמה דקות. בשקיעה אני וזוג אמריקאים שפגשתי עלינו לפסגת הר אוליבר (1933 מ') הר מאוד לא גבוה במושגים של הרים. במושגים שלי זה היה נהדר. בדרך חזרה הכל נעלם לתוך ערפל, גלשנו על מפולות אבנים והלכנו בשדות שלג, החלקנו על מדרונות מכוסים בלבן ורוד מרהיב כל הדרך לבקתה.

באותו יום כתבתי ביומן: "אני רוצה לטפס על הרים, כשאחזור לארץ אני רוצה לראות כמה קרוב אני אצליח להגיע לחלום הזה".

בגיל 22 הגעתי די קרוב. אבל אחר כך היו לימודי רפואה, ועבודה, וחיים וילדים. בינתיים החלום די רחוק, אבל לא נזנח לגמרי.

סינגפור ואוסטרליה 2005

השנה 2020, יש קורונה ואנחנו לא טסים לשום מקום. 

זה נראה לי זמן מצויין להזכר במסע אחר.

הסיפור מתחיל בטרמינל החדש והנוצץ של נתב"ג בפברואר 2005. אני בת 21, חודש אחרי שחרור. המסע התחיל ברגל שמאל, בצ'ק-אין אמרו שתיק העלייה שלי למטוס גדול מדי. אחרי אריזה מחודשת הבעיה נפתרה, אך מרב חיפזון השארתי את הכסף בתיק הגדול שעשה את דרכו הארוכה לסינגפור בלעדיי. מאוד מודאגת ועל סף בכי (כי מה לעשות ביום הראשון של הטיול הייתי מאוד מאוד לחוצה בנוסף להיפראקטיבית) עליתי על הטיסה לאתונה. חיכינו וחיכינו עד שהמטוס התחיל לזוז, ושניה לפני שמנועי הסילון פרצו בשאגתם – אישה התעלפה. אחרי מים, רגליים, צוות עזרה ראשונה, מוניטור, בלאגן... האישה הוכרזה כבריאה ואנחנו הוכרזנו באיחור רשמי של שעה. מאתונה עלינו לטיסה לסינגפור. 11 שעות לא פשוטות שחלפו לאט. נחתנו בסינגפור, הכסף היה במקומו והגענו למלון, היו לנו 48 שעות בעיר התוססת הזאת לפני הטיסה לסידני. 

"אנחנו" אגב, זה אני וסבתא מאיה. כי סבתא מאיה היא הסבתא הכי מגניבה בעולם. וכשאני רציתי עזרה במימון הטיול והיא רצתה לבקר חבר טוב שלה שגר באוסטרליה הגענו לפתרון סימביוטי מושלם. היא פחדה לטוס חצי עולם לבד, אז היא הציעה לי להצטרף לטיסות בהתחלה ובסוף, בעוד שבאמצע אני יכולה לעשות מה שעושה לי טוב. ניו זילנד עשתה לי הרבה טוב.

כשהגענו למלון בסינגפור הייתה ביננו אי הבנה על מהות הג'ט לג. בעוד שאני הייתי משוכנעת שכרגע שתיים בלילה והאור בחוץ לא היה מצליח לשכנע אותי אחרת, סבתא רצתה לקרוע את העיר. כשהיה חמש בבוקר בזמן מירי יצאנו אל הלא נודע עם הרגשה קצת כבדה. זה נורא מוזר להיות פתאום בעיר ותרבות כל כך רחוקה ושונה מהבית. אין לך מושג מה לעשות, איך הדברים עובדים פה, אתה מרגיש נורא קטן וחסר אונים. אבל ה"לא נודע" התברר כעיר חביבה ביותר, ירוקה ונקייה מאוד. מה שכן, האקלים פה נורא. באמת נורא! אם מישהו אי פעם התלונן על הלחות בת"א, כל מה שצריך זה לחיות פה יומיים ות"א באוגוסט נראת כמו גן עדן קריר. טיילנו בפארקים, שטנו בנהר, עשינו קניות בצ'יינאטאון ובילינו באי הנופש סנטוזה.

 

כשנחתנו בסידני התמקמנו באכסנייה של מטיילים (כבר אמרנו שסבתא מאיה מגניבה נכון?) וישר נסענו לCircular Quay  דרך רובע  Rocksההיסטורי שהיה לאחד הרובעים הראשונים בסידני ובהחלט אחד המקומות האהובים עליי בעיר. אחרי הצילומים המסורתיים מול בניין האופרה לקחנו מעבורת לטיול על המים במפרץ, נופים מדהימים של העיר, הגשר, ובניין האופרה בשקיעה היו לנו לזיכרון ראשון מהמדינה הזאת.

בימים הבאים הלכנו ל - Darling Harborטיילת עמוסת בתי קפה, חנויות ומוזאונים. הלכנו לאקוואריום שהיה מעט מאכזב לפחות עבורי. עלינו לSydney Tower  המתנוסס לגובה המכובד של 300 מטרים מעל המפרץ. היינו בגן חיות, בגנים הבוטנים ובגלריה הלאומית. נסענו לחוף מנלי, שם אני עשיתי שיעור גלישת גלים כיפי וסבתא התנפלה על חנויות המזכרות. אחרי שעתיים של נפילות הצלחתי לעמוד על הגלשן חמש שניות שלמות! ואז נפלתי שוב.

עשינו טיול מאורגן להרים הכחולים. בדרך לקחו אותנו למושבת קנגרואים חביבה, משם נסענו שלושת האחיות: 3 עמודי סלע עצומים, ניצבים על צלע ההר. סבתא המשיכה באוטובוס ואני ירדתי עם החברה' הצעירים יותר במורד מאות מדרגות עד לתחתית העמק היפה הזה, למסלול הליכה קצר ויפיפה. 

 

בערב הלכתי לראות את "מלך האריות" בתיאטרון הקפיטול. היה מדהים והתבאסתי שלא התעקשתי שסבתא תבוא איתי גם. זאת הייתה פעם ראשונה שהייתי במחזמר בחו"ל ולא ידעתי למה לצפות. המסכות והתחפושות היו כל כך מיוחדות, את רואה את המסכה, ואת רואה גם את הפנים של השחקן מאחוריה, והדימיון שלך מחבר בינהם. התלהבתי מהאוירה, מהמסך הענק שכתובות אפריקניות אדומות שזורות עליו, התלהבתי מהתזמורת בבור ומהמתופפים שישבו בשני צידי הבמה. הכוריאוגרפיה היתה ערבול של מחול אפריקני, פולינזי, בלט קלאסי ומודרני – על הבמה, באויר מעליה ואפילו בין שורות הצופים. הכל היה שלם ועגול והתפאורה זזה בלי הרף. לשמחתי, כמה שנים אח"כ יצא לי לראות את המחזמר שוב בניו יורק. בתקווה שגם זו לא הפעם האחרונה. 

ביום האחרון בסידני חזרנו ל- ,Rocksנכנסתי לפאב סמוך שקולות זמר אירים פרצו ממנו בדציבלים שהרעידו את הרחוב. קניתי לי גינס והתחלתי לצלם את המקום הנחמד והלהקה הססגונית. האיש שניגן על הכינור בחר להסב את תשומת לב הצופים לבחורה עם המצלמה וביקש ממני לעלות לבמה. איכשהו מצאתי את עצמי על הבמה. אחרי הכרות פורמלית, מאיפה ומה אני, וגם משהו על הקונה מטטה, הכניסו לי טמבורין ליד וכך חוויה מדהימה נוספה לטיול. 

אחרי שבוע בסידני טסנו לאדלייד איפה שגר חבר של סבתא. המטוס לא היה יותר מאוטובוס עם כנפיים וכעבור שעה נחתנו בעיר הפרברית. אילו היה לי כלב, ג'יפון ו2.4 ילדים אולי הייתי מתאהבת בעיר, אך מכיוון שהיו לי רק שק"ש, תיק ענק וראש להרפתקאות מהר מאוד רציתי לעזוב [ממרומי 2020 כשיש לי חתול, רכב ליסינג ו-2 ילדים - לא הייתי מתאהבת בעיר גם עכשיו]. עיר של מיליון וחצי בני אדם שכולה פרבר אחד גדול. כל אחד חי לו בבית של קומה אחת, ובשטח של הגינה אפשר היה לבנות עוד 3 בתים ישראלים. אין דירות, אין כמעט בניינים מעל 10 קומות, וגם אלו בודדים ורק במרכז. 

לחבר של סבתא יש שני בנים בערך בגיל שלי, לא ראיתי אותם מאז שהיינו ילדים. הבכור לקח אותי לטיול בגבעות של אדלייד, רואים משם את כל העיר בלילה, מראה יפה. הייתי ממש לא בכושר, והיה קצת קשה לטפס עוד ועוד, אבל נחמד. כמה ימים מאוחר יותר פגשתי את הבן השני, מחכה לי בחצר, ליד האופנוע שלו. קסדה ביד ועוד אחת על האופנוע, לא צריך הרבה יותר מזה כדי לעשות אותי מאושרת. חוויה מטריפה של נסיעה במהירות על כבישי החוף של אוסטרליה. אחרי עוד כמה ימים רגועים באדלייד נפרדתי מסבתא ולקחתי אוטובוס לילה למלבורן.  

הגעתי למלבורן ב7 בבוקר, חושך עדיין שרר ברחובות העיר, ואני הרגשתי לגמרי לבד. חופשית. גיליתי שבעיר יש פסטיבל מים ענק לכבוד תחרות עולמית בקפיצה בסקי מים (אכן דבר גאוני לרחף לאורך 70 מטר מעל נהר היארה קשור בחבל לסירת מנוע!). מתקני שעשועים, סרטים תחת כיפת השמיים וקרנבל ענק וססגוני ליוו את היום.

אחרי ארוחת בוקר על גדת הנהר גיליתי את העיר. העיר בשיפוצים. פיגומים בכל מקום. במקום היופי המפרצי של סידני קיבלתי הרבה גברים בגיל העמידה עם וסטים כתומים. סכנה כאן בונים. עוד שנה תהיה מלבורן עיר יפיפיה, ובינתיים אפשר להנות מהחופים היפים של סנט קילדה. פרבר מלא אוירה.

ישבתי על אחד החופים האלה, קראתי ספר מצוין ואכלתי במבה שהברחתי לאוסטרליה מהארץ (תוך סיכון משמעותי). הרגע הפשוט הזה, משולב עם הידיעה שלמחרת אהיה על מטוס לניוזילנד, איפה שהירוק ירוק יותר מכל מה שאי פעם ראיתי עשה לי כל כך טוב. הייתי שמחה. השמחה שלי פינתה מקום למחשבות עצובות. דאגתי שלא יהיה לי מספיק כסף לכל הטיול הענק שהייתי רק בתחילתו, הייתי עייפה מהנסיעה בלילה, פחדתי מהלא נודע. לא ידעתי לאן אגיע ולאן לא אגיע ותהיתי אם היה נכון לצאת למסע הזה לבד. 

אחרי השקיעה חזרתי לפסטיבל המים שבאותו הזמן הגיע לשיא עוצמתו. נכנסתי לפארק לקולו המרעיש של שיר הפתיחה ממלך האריות. מצאתי לי פינה טובה על הדשא מול המסך וצפיתי ביצירת המופת של דיסני. זה היה רגע קסום בטיול, מתחת לכוכבים, מוקפת בהמון אנשים יחד איתי על הדשא.

אחרי שהסרט נגמר, נגמר איתו גם הקסם. חזרתי לתחנת הרכבת בה השארתי את התיק הגדול שלי בבוקר. שלושה שומרים בוסטים כתומים הודיעו לי שהתחנה סגורה. אני שחלמתי על "ליל מנוחה" על הרצפה בשדה התעופה כמעט בכיתי על חלומי המנופץ. במהירות השומרים דאגו שיפתחו לי את השער. הלוקרים של התיקים הם מכונה שעובדת 24 שעות, אבל עליהם כתוב במפורש שבכל בעיה יש מענה טלפוני רק בין 6-22. אני, עם ישראליות אופיינית אמרתי לעצמי בבוקר "יהיה בסדר". בערב הלוקר אמר לי – "לא בסדר, אני מקולקל". ואז בכיתי.

הרגשתי אומללה, חסרת אונים, הרגשתי שאם זה מה שקורה ביום הראשון בו עשיתי צעדים מהססים בארץ רחוקה לגמרי לבד, כל מה שיקרה מעכשיו לא יכול להיות טוב. ריחמתי על עצמי תוך כדי שאני מנסה להרדם על ספסל. השומרים במקום ריחמו עליי ונתנו לי לישון בחדר המנוחה שלהם. פחדתי שאני לא אתעורר, פחדתי שאני אאחר לטיסה שלי, פחדתי שהאיש של הלוקרים לא יגיע בזמן. בסוף הכל הסתדר. ב6:00 איש התחזוקה הגיע ופתח לי את הלוקר וכפיצוי על הלילה ההזוי זכיתי לנסיעה בגו קארט עם סירנות כל הדרך עד לתחנת האוטובוס שלי לשדה התעופה. אחרי טיסה מדהימה ביופיה הגעתי לניוזילנד. לבית של ג'וני ורונית, שהיה מקום עלייתם לרגל של הרבה ישראלים בימים הראושנים שלהם בארץ הענן הלבן בתחילות שנות האלפיים. כאן מתחיל הטיול שלי. הטיול האמיתי, הנופים המדהימים, האנשים המרגשים, היופי עוצר נשימה של מדינת האיים הקטנה הזאת, בקצה העולם, כל כך רחוק מדאגות היקום.